"אילו לא ניטעו אורנים ביערות ישראל, מרבית היערות כיום כלל לא היו קיימים". כך קובע פרופסור יוסף ריוב מן הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.

פרופסור ריוב היה אחד המרצים במסגרת הכינוס ה-36 של האגודה הישראלית לאקולוגיה, שנערך בטכניון בחיפה, בשיתוף עם מכון שמואל נאמן בטכניון, ולראשונה גם בשיתוף ותמיכה של הקק"ל.

הכינוס, תחת הכותרת "בין מדע לקבלת החלטות" נפתח בדברי ברכה של חבר דירקטוריון קק"ל פרופסור אלון טל מאוניברסיטת בן-גוריון, שהודיע על הכפלת תקציב המחקרים האקולוגיים במימון קק"ל, בנוסף להענקת מלגות לסטודנטים-חוקרים בהיקף של מיליון דולר לשנה. ד"ר יוחאי כרמל, יו"ר האגודה הישראלית לאקולוגיה ואיכות הסביבה, בירך על תמיכתה הגדולה של קק"ל בכינוס הנוכחי. עוד בירכו בפתיחת הכינוס מנכ"ל מכון שמואל נאמן, פרופסור נדב לירון, ודיקן הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון פרופסור ארנון בנטור.

לאתר הכינוס הקליקו כאן.

היער והייעור עמדו במרכז אחד ממושבי הכנס, שעסק בדמות היער בישראל – מדור ראשון לדור שני. פרופסור ריוב הצדיק בדבריו את מדיניות הנטיעות של דור היערות הראשון: "יתרונות האורנים הם בהיותם מיני-חלוץ, המייצרים זרעים, עמידים לתנאי סביבה קשים, משפרים את בית-הגידול לדור הבא של עצים, נותנים הצללה, משקמים את אוכלוסיית המיקרואורגניזמים בקרקע, עמידים לתכולה גבוהה של גיר בקרקע, והם גם בעלי רגישות נמוכה לרעיה. לעומת זאת, עצים רחבי עלים רגישים יותר לתנאים פיזיים ואקלימיים קשים, שיעור ההישרדות של העצים הצעירים נמוך, התפתחותם איטית והם רגישים לרעיה ואכילה על-ידי בעלי-חיים".

פרופסור ריוב סיפר על הניסיון לטעת יער מגוון ביער אחיהוד בשנות ה-70, ועל כישלונו של הפרוייקט. כמותו כשל גם הניסיון לטעת עצים רחבי-עלים במקום יער האורנים בשער-הגיא, שנפגע מאקריית המצוקוקוס, המזיק הגדול של אורן ירושלים. "הגישה הזו לא צלחה, כי היתה כוללנית. עצים רחבי-עלים אינם מתאימים לכל בית-גידול, ורק 5 אחוזים מרחבי העלים שניטעו, שרדו. ומה ששרד, נותר קטן ובלתי מפותח".

משום כך השתנתה הגישה, וכיום מבוצעות הנטיעות ב"כתמים". לכל מין מיועד כתם בשטח היער המתוכנן, כאשר בשטח נבחר בית-הגידול הטוב ביותר למין הזה, ולכל מין, גם מספקים לאחר הנטיעה את המימשק הספציפי הנדרש, אם זו תוספת השקייה בשנים הראשונות, או כל טיפול אחר. "השקעה בנטיעת יער מעורב אינה כדאית. חבל על הכסף", סיכם פרופסור ריוב. לדבריו, חובה לשלב רעיה מבוקרת ביער, שכן אחרת יהפוך היער במהירות ל"יער בלתי מנוהל", שפירושו המעשי, סבך עצים ושיחים פגיע לדליקות, בלתי נגיש לציבור. הדברים נכונים במיוחד לגבי היערות באיזור מרכז הארץ. ועניין אחרון, כתשובה לטוענים להגדלת המגוון הביולוגי ביערות: "אין עדות מדעית לכך, שמגוון ביולוגי ביער משפר את התפקוד האקולוגי של היער המעורב".

פרופסור אבי פרובולוצקי ממכון וולקני היה הדובר השני במסגרת הדיון בדמות היער. פרופסור פרובולוצקי דיבר על התפתחות "היער האקולוגי", כאשר ההנחה היא שללא התערבות היערנים לאורך זמן, ייעלם היער שאנו מכירים כיום, ובמקומו יתפתח שילוב של יער וחורש שיהיה בר-קיימא לאורך זמן. יער כזה ניתן להגדיר כ"יער משוחזר". לדבריו, ניהול היערות המתבצע כיום, יוגבל לאותם יערות המטופחים לשימוש הציבור באופן ישיר. את יתרת היערות מציע פרופסור פרובולוצקי להקצות לצורכי "יער אקולוגי", שבו אין צורך בחידוש מלאכותי של נטיעות או בהכשרת קרקע, שבו יש ריבוי מינים, גילים של עצים ומגוון נופי. ביער כזה, מאחר ואין מטפלים בו באופן היערני המסורתי, אין פגיעה בקרקע, ואין שימוש בריסוס להדברת מיני צומח. "השאלות הקשות הן, האם מוכנים היערנים לאמץ את הגישה, ומהו התפריט האקולוגי הנכון? כיצד יכול המדע לסייע בהתוויית המדיניות, וכיצד ניתן להגדיר מטרות מעשיות לכל יחידת-יער קיימת? ושאלה אחרונה – מה מקומו של הציבור העושה שימוש ביערות, במתן מענה לכל השאלות הללו?

ההסכמה הכללית של המתדיינים בכנס היתה, שבפועל עדיין אין תשובות לרוב השאלות העולות מהצגת הפרובלמטיקה של התפתחות וחידוש היערות בישראל. ישראל טאובר מאגף הייעור של קק"ל אמר בדבריו, כי להערכתו תמשיך קק"ל לטעת יערות חדשים, בוודאי במרחב הדרום, לצורכי עצירת המידבור. כל זאת, תוך ניטור וטיפול מתמשך ביערות הללו.

ד"ר עומרי בונה, מנהל מרחב צפון של קק"ל, בישר למשתתפי הכינוס כי קק"ל עומדת לחדש נטיעת חורשות לאורך דרכים הגובלות עם רצועת-עזה, ממש כפי שלפני עשרות שנים ניטעו שדרות עצים לאורך הכבישים כדי להגן על הנוסעים בהם: "הוחלט לחדש את הנטיעות הללו כדי לצמצם את שדה הראיה עבור מי שמבקשים להתנכל לחקלאים ולתושבי האיזור הנעים בדרכים הסמוכות לגבול, וכן להגדיל את המסתור הטבעי לישובים עצמם". ד"ר בונה דיבר על השינויים שחלו בשנים האחרונות במדיניות הנטיעות של עצי יער: "צפיפות היער כיום ירדה כמעט במחצית לעומת מה שהיה מקובל בעבר. הגידול במרווחים בין העצים לא נעשה רק בשל השיפורים הטכנולוגיים שחלו בעשורים האחרונים, אלא בשל שינוי בתפיסת יצירת היער. יער דליל יותר מאפשר התפתחות חופה גבוהה יותר של כל עץ, ומשום שהוא מותיר כניסת אור לקרקע, הוא מאפשר גם התפתחות חופת-ביניים של עצי חורש טבעי".

את סבב ההרצאות חתם ד"ר צבי אבני, מנהל אגף הייעור בקק"ל, שדרש את השלמת חקיקת חוק היער והאילנות, שתכליתו להחליף ולשפר את המצב החוקי, הקיים על בסיס פקודת היערות המנדטורית משנת 1926, שאין בינה לבין המציאות בתחילת המאה ה-21 ולא כלום. "שניים או שלושה סעיפים שבמחלוקת הם הסיבה או הטירוף, שבגללו אין מקדמים את החוק", אמר ד"ר אבני.

לפי פקודת היערות הקיימת, ולמרות שבפועל הועבר ניהול היערות בישראל כולו לידי קק"ל, אין לקק"ל סמכות שלטונית לנהל את היערות בישראל. בחוק התכנון והבניה משנת 1965, לא מוזכרת פקודת היערות המנדטורית כלל. כתוצאה מכך, סיפר אבני, הוקמו כמעט כל המצפים בגליל בשטחים של שמורות-יער מוכרזות, שמעמדן זה לא בוטל. מאידך התפתח החורש הטבעי, שחלקים גדולים ממנו נכללים כיום בשטחי שמורות וגנים לאומיים מוכרזים, הדבר יוצר התנגשות בין רשויות הרואות עצמן אחראיות ליער.

מאידך, פוגעת פקודת היערות שבתוקף בזכות הקניין הפרטי, בכך שהיא אוסרת על כריתת עצים בשטח פרטי ללא היתר מטעם "פקיד היערות". כתוצאה מכך, ומשום שלפי אותה פקודה נושנה ניתן לגזום עץ אך לא לכרות אותו, עושים אנשים פרטיים וגם רשויות מקומיות מעשים שתכליתם "להרוג" את העץ מבלי לעבור על החוק הקיים: גיזום עמוק של עצי-שדרה גורם להתנוונותם או למותם, ואין כל הגדרה בחוק לגבי מהותו של גיזום מותר ודרך ביצועו.

בכל מערך התכנון והבניה אין כל מעורבות של הגורם האחראי לשימור עצים בסביבה עירונית, הלא הוא "פקיד היערות", והמתכננים עצמם מתעלמים לעתים קרובות מאד מקיומם של עצים בשטח המיועד לפיתוח, ואינם מתחשבים בהם במסגרת התכנון. במצב כזה, רק עירנות ציבורית מצליחה לעתים להציל עצים שגילם עשרות שנים, אם לא למעלה ממאה שנים.