1980-1971

פעילותה של קק"ל בעשור זה כוללת הרחבת התשתית של עשרות מושבים בהרי הגליל ויהודה, הכנת התשתית הקרקעית ליישובים בפתחת שלום (חבל הבשור) שבנגב הצפון-מערבי ולמצפים בגליל, הגדלת תנופת מפעל הייעור (מספר העצים ביערות קק"ל מגיע למאה מליון) והקמת פארקים לרווחת הנופשים בחיק הטבע.

עשור חדש בתולדות קרן קימת נפתח בציון 100 מיליון עצים ביערות קרן קימת, אבל הקרן לא הסתפקה במספר המרשים הזה – ועבודת הייעור לא פסקה, אלא נמשכה. כ-600 אלף עצים ניטעו בכל שנה, תוך בחירה בררנית ומגוונת יותר של העצים. העצים החדשים כיסו כל שנה עוד אדמות טרשים בשמיכה ירוקה של יער.

לצד עצי האורן הוותיקים ניטעו בעשור הזה עצים אחרים, ביניהם ברוש וכליל החורש. אפילו אלה שהכירו יערות גדולים ומגוונים בעולם, התפעלו מהתאקלמותם של עצי יער חדשים ומהגוונים הרעננים שהעצים האלה הוסיפו לצבעי הפסטל של ארץ-ישראל. עיתונאי אמריקני שביקר בארץ התרשם אז ממה שהגדיר "קליידוסקופ צבעוני של בני גוונים של ירוק", ורבים דיברו על "הרנסנס" שעבר היער הישראלי, בזכות העצים החדשים שכבשו שטחים חדשים במורדות ההרים.

מעשה היער הישראלי נראה עכשיו למרחקים באמצעות תמונות וצילומים שהופצו ברחבי העולם. עם עלייתם של עוד יערות על מפת הארץ, לא היה צריך ללכת רחוק כדי להתבשם מריחותיהם וליהנות מצילם ומציוצי הציפורים. מרוב עצים אפשר היה כבר לראות את היער. ב-1972 הלך לעולמו יוסף וייץ, "אבי היער", אבל הדורות החדשים של היערנים שהשאיר אחריו המשיכו לנטוע ולטפח את היער הישראלי החדש – על פי הנחייתו וברוח חזונו.

פינה ביער להב. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
פינה ביער להב. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

נוסף על היער היזום, הקדישה קרן קימת – לראשונה בתולדותיה – תשומת לב רבה גם לפיתוח החורש הטבעי ולטיפוחו. הפעם ברור היה, שהחורש הטבעי זקוק ליד אנושית שתטפל בו, ויערנים ותיקים אמרו שגם לטבע צריך לעזור ואי אפשר להשאיר את החורש הטבעי במצבו המוזנח. בין העצים גדלו עשבי פרא, והחורש דרש גיזום של נצרים וענפים נמוכים שהפריעו לעצים לגדול.

מאז הקמת המדינה היו שטחי החורש הטבעי סגורים לעדרי העיזים, שהיו מוכָּרים כ"אויב היער" מספר אחד. אנשי היער הוותיקים, כמו טוביה אשבל, הזכירו את האמירה התלמודית "אל יגדל אדם בהמה דקה בארץ-ישראל", שכן היא מכלה את הירק ומשחיתה את העצים. אבל היערנים, שדאגו לרעייה מבוקרת בחורש, דווקא ראו ברכה ב"שן הבהמה הרכה".

הם בחרו להכניס את העז לחורש כאשר העצים הגיעו לגובה הרצוי, כדי שזו תגזום את הענפים הצדדיים ואת הסבך ותהפוך כל עץ ל"מוצג ארכיטקטוני", כפי שאשבל נהג לומר. כך הפכו היערנים את העז מאויב לאוהב, ובזכות הדילול הטבעי של ה"ג'ונגל" שצמח פרא בעשרות חורשות טבעיות, הצליח הגשם לחדור אל בין העצים. כך נוצרה שכבת רקבובית שהעץ זקוק לה, וכך ניעור החורש העתיק לחיים חדשים.

מאויב לאוהב: העז נכנסת לחורש הטבעי ומסייעת לטיפוחו.מאויב לאוהב: העז נכנסת לחורש הטבעי ומסייעת לטיפוחו. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

עם כניסתה של קרן קימת אל החורש צמחו מחדש בהרי הגליל יערות שהיו מוזנחים ונטושים במשך שנים רבות. השינוי הזה החזיר חיים ליער הטבעי, שפרח בימי בית ראשון, בימי המשנה ובימי התלמוד. אשבל אמר, שהעבודות האלה החזירו ליער את כבודו. לארץ-ישראל הן השיבו עוד תמונות של נוף.

ההעזה של וייץ, כאשר החל לנטוע יער ביתיר, הוכיחה את עצמה לא רק שם, וב-1971 סיפרו העיתונים בארץ על הצלחת נטיעתו של יער באזור שחון וצחיח ליד קיבוץ להב בדרום. היער, שניטע בשיפוליהם הדרומיים של הרי חברון, נמצא באזור טרשי שכמות המשקעים בו נמוכה ביותר – ובכל זאת הוא צָמח וטיפס לגובה. קליטת העצים הצליחה מעל למשוער, ובתוך זמן קצר שינו שני מיליון העצים שבו את חזותו המדברית של האזור והפכו עוד נתח של הנגב לרצועת ארץ מיוערת.

בשטח המפורז לשעבר, במה שנקרא אז "מובלעת לטרון", ניטע באותה שנה יער מגוון של עצים שונים. על פי התכנון שפורסם, עתיד היער הזה להשתרע לאורך הקו הירוק לשעבר ולאפר את הדרך מהשפלה לירושלים בכתמים ירוקים ובגושים של צל. השטח, שידע קרבות דמים במלחמת העצמאות ואחר כך היה נטוש ושומם במשך שנים, נפתח באמצעות הדחפורים של קרן קימת. מיד אחרי הפילוס, באו היערנים לשטח.

פארק גורן. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
פארק גורן. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כל יער שהוקם בשנים האלה – בכל שנה ניטעו כ-20 אלף דונם – הוסיף לארץ לא רק את הירוק, אלא את ה"ריאות הירוקות". עובד ותיק של קרן קימת אמר אז שקרן קימת קודם רכשה את החום – האדמה – ואחר כך החזירה את הירוק. העבודה בצבעי החום נמשכה כל השנים, וגם בעשור הזה, אבל מתוך כוונה לצבוע אותו מהר ככל האפשר בירוק.

אגף ההסברה הגה, עם היושב ראש יעקב צור, את השימוש במושג שהחל אז להיכנס לשימוש בעולם כולו: אקולוגיה, ואחד מעובדי הקרן אמר, ברוח הזמנים ההם, שבהם החלו לדבר על איכות הסביבה, כי קרן קימת הולכת ונעשית "ירוקה" יותר ויותר, וגם כשהיא עובדת באפר ובאבק – זאת מתוך מטרה להפוך את הצהוב ושאר גוני החום לגוונים של לבלוב ופריחה. בצבעי הספקטרום של הטבע, ירוק הוא מיזוג של כחול וצהוב, אבל אצל קרן קימת כל קשת הצבעים, לפעמים בניגוד לחוקי הטבע ובעקבות עבודה קשה, היא תוצאה של המגע הבלתי אמצעי בין אדם לאדמה.

לצד טיפוח היער, כשהפעם צורפו ליערנים גם אדריכלי גנים ונוף, החלה קרן קימת לפתוח את היערות לקהל הנופשים הישראלי, ובכל שנה בעשור הזה פתח עוד יער את שעריו לקהל הרחב. שבילים מסודרים סומנו בין עצי היער, והמטיילים החלו להגיע אל הפינות הקסומות של הצל והשקט. עם פתיחתן של דרכי הגישה אל היערות והפארקים הגיעו אליהם אלפי נופשים בסופי שבוע, בחגים, במועדים ובימי חופשה.

הכניסה של המטייל הישראלי אל היער, שהיה עד אז רחוק מהעין ורחוק מהלב, שינתה את תרבות הפנאי בישראל. היו שאמרו, שקרן קימת עשתה צעד של התקרבות אל העם, שבתרומותיו ניטע היער – אבל היער, אפילו זה המצוי קרוב לערים הגדולים, היה רחוק ממנו, כי העם לא הכיר את היער ומיעט להיכנס לתוכו. לישראלי, שהורגל בנופים של שמש צורבת, שמעטים בהם המפלטים אל מחוזות של צל, היתה הכניסה ליער כמו פתח לעולם קסום של אגדות. הפטריות שצצות אחרי הגשם, בין העצים, והציפורים ששבו לקנן ומשמיעות סימפוניה שְלווה עם אוושת רוח העלים או פכפוך המים, הפכו לאבן שואבת ולכוח המשיכה של היער.

פארק קנדה בשפלת הרי יהודה, סמוך ללטרון, נפתח אז לקהל הרחב. חורשת טל שלרגלי החרמון שוקמה בשנים האלה והפכה לפארק לאומי, שמשך אליו מטיילים בסופי שבוע ובחגים. שבילים נפתחו אל פסגת הר מירון, ודרך נפרצה בין שדה בוקר אל המעיין ונווה המדבר של עין עובדת. אגף ההסברה של קרן קימת יזם בשנים ההן פעולה נרחבת לקירוב הציבור אל היער. ארגונים, אגודות ומוסדות – ביניהם הסתדרות הרופאים, לשכת עורכי הדין, אגודת המהנדסים – הוזמנו לסיורים ביערות, שעד אז היו על המפה, אמנם קרובים ללב, אבל רחוקים מדריכת רגלו של הישראלי.

כדי לפתוח את היער להמונים שביקשו למצוא בו שלווה של סופי שבוע, החלה קרן קימת להציב ביער ספסלים ושולחנות. ספסל ראשון הותקן ב-1972 ביערות מנשה, ליד קיבוץ הזורע, וכך סיפרו העיתונים ש"קרן קימת זה גם נגריה".

יער להב. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
יער להב. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

"אמנם עדיין לא הגענו לכמויות הספסלים והשולחנות המופקים ביערות של קנדה, פינלנד או פולניה", ציין משה קולר, סגן מנהל אגף הייעור, "אך בכל זאת הגענו למסקנה שלא מספיק לנטוע עצים, שהרי אלה גדלים ודורשים טיפול, הכולל בין היתר דילול (באורן) וכריתה (באקליפטוס). העברנו את הכדור לאנשי המנסרה שלנו... הצבנו בפני האנשים אתגר: למצוא דרכים לשימוש בעץ המקומי, וכך צץ הרעיון להקים את האביזרים הדרושים לנופש פעיל וליצירת סגנון ריהוט לחניונים.

מאז הספסל הראשון התקינה הנגרייה אלפי ספסלים, שולחנות ומתקני נופש פעיל, שהפכו את היערות למקום נוח ונעים למבקרים, כמעט ל"חדר אוכל" ולמקום של מפגש חברתי בחיק הטבע, כפי שכתב עיתונאי שהתפעל מהיער – היער שהפך להיות "אנושי" יותר ומזמין יותר.

"עצם הקמת השולחן והצבתו ביער פתחה את היער בפני הקהל", אמר תיאודור התלגי, שהביא את היער לידיעת הציבור קודם כל באמצעות העיתונאים שהזמין, כדי שיספרו בשבחו של היער ויתארו את יופיו. בהצצה אל עיתוני התקופה אפשר לראות שבעשור הזה עיתונאים רבים החלו לייחד מדורי טיולים, פנאי וטבע, ובהם הוצגו לראשונה פינות נוף שעד אז היו לנקודות ירוקות על המפה בלבד, אבל רחוקות מרגליו של הישראלי.

אגף ההסברה הזמין גם עיתונאים זרים ושגרירים לבקר ביער הישראלי, ולראשונה הוצגו תמונות הנוף הישראליות – נקודות ירוקות בארץ מדברית – גם בעיתונות הבין-לאומית. היו שאמרו, כי סוף-סוף עלה היער הישראלי, על אף ממדיו הקטנים, על המפה העולמית. התמונות של פלומות הירוק בלב השממה המזרח תיכונית ריגשו לא רק את יהודי התפוצות, שחשו כי היה להם חלק בשינוי הזה בצבעיה של ארץ-ישראל, אלא גם את היערנים ביערות העד הענקים.

רבים, שהכירו את ישראל בגוונים של צהוב בלבד, התפעלו מהשינוי המרענן, שקרן קימת הביאה לאדמת הארץ. מי שהכיר את עבודתה של קרן קימת ידע שבמשך שנים רבות האדמה היא נשמת אפה, והיער הוא הריח, אבל בעשור הזה הפך היער לחלק בולט ומורגש בנוף הארץ. לא עוד כתמים בודדים או מקריים פה ושם בארץ-ישראל, אלא חגורה ירוקה, מתוכננת ומעוצבת, בצבע מרענן, על רקע הבוהק והסנוור של המזרח. מהמראה הזה אי אפשר היה להתעלם כשם שאי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהירוק הזה הוא כולו כחול-לבן.

כדי לאפשר גישה לאתרי נוף נוספים ול"ריאות ירוקות" חדשות, קרן קימת פילסה בכל שנה עוד מאות קילומטרים של דרכים. להבי הדחפורים נגסו בסלעים ובטרשים, וכמו בעבודת אמנות של פסלים וציירים עיצבו דרכים של אספלט ועפר המשתלבות בתוך קווי הנוף. הדרכים האלה אִפשרו להגיע קרוב יותר אל השקט, ובאזורי הנגב – גם גישה לאתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, שעד אז רק מיטיבי לכת יכלו להגיע אליהם.

באותה תקופה הוכשרו גם דרכי גישה להר דוב שבחרמון ולעוד אזורים אחרים סמוך לגבולות. כדי לפלס את הדרכים האלה, בעיקר באזורי הגבול, הסתכנו לא פעם עובדי קרן קימת תוך כדי עבודתם. ב-1971 נפצע בצפון הארץ עובד בעת שעלה על מוקש.

 

ב-1973 החל ביצועה של תוכנית חומש, תוכנית רב-שנתית של קרן קימת, להכשרת קרקע, לייעור ולסלילת כבישים בכל רחבי הארץ. שנה אחר כך החלו במשרדי קרן קימת לתכנן מחדש עשרות מושבים באזורי ההר – בעיקר בגליל ובהרי יהודה – תוך הרחבת התשתית הכלכלית שלהם. קרן קימת, שבשנות החמישים פיתחה ופתחה להתיישבות את אזורי פרוזדור ירושלים, חבל עדולם וחבל התענך, החלה ב-1975 לפתח שני גושים חדשים בגליל – גוש תפן וגוש שגב.

יישובם של הגושים האלה, שהיה חלק מתוכנית רחבה למה שנודע אז כ"ייהוד הגליל", החל מיד לאחר סיומן של העבודות להכשרת הקרקע. השם שהוענק ליישובים החדשים היה שם ישן – מצפים, בדומה לשלושת היישובים שהוקמו בנגב ב-1934. את הרעיון להקים מצפים בגליל, בדרך כלל במקומות שהיו עד אז קשים לגישה, בראשי הרים ובשלוחות רחוקים מדרכי הגישה המרכזיות, העלה מאיר שמיר, שהיה מנהל פיתוח הקרקע בקרן קימת, סגן מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית וראש מינהל מקרקעי ישראל.

פארק קנדה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
פארק קנדה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

תחילה הוקמו ארבעה מצפים, כשבכל אחד מהם משפחות אחדות בלבד. ההתיישבות הזאת סחפה אנשים רבים מהעיר, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, שביקשו בית באוויר הצלול, רחוק מן התנועה, הרעש והזיהום של הערים הגדולות. גם הפעם עסקה קרן קימת לא רק בהכשרת הקרקע, אלא חזרה שוב לתפקיד שמילאה בחמשת העשורים הראשונים: רכישה.

אנשי הקרן עברו בגליל מכפר לכפר וקנו קרקעות, שעליהן יקומו בסוף העשור הזה ובתחילת העשור הבא 29 מצפים חדשים. מי שסבר שגאולת האדמות היתה עניין היסטורי בלבד, ראה איך גלגל הזמן מחזיר את קרן קימת אל המשימה שהיא כל כך היטיבה לבצע בשנים שלפני הקמת המדינה. מי שהכיר את הרי הגליל הטרשיים בשיממונם, חשב שמדובר ב"חלומות על פסגת ההר", כפי שנכתב באחד העיתונים, אבל מהר מאוד החל החלום להפוך למציאות ירוקה על האדמה ואדומה על הגגות.

בשנת 1977 סיים יעקב צור את תפקידו כיושב ראש קרן קימת, ובמקומו התמנה לתפקיד משה ריבלין, היושב ראש השמיני של הקרן והראשון יליד הארץ מבין כל ראשי הקרן. ב-1978 החל מפעל יער הילד היהודי, המקשר בין ילדי הארץ לילדי התפוצות.

בסוף שנות השבעים, לקראת העשור השמיני לקרן קימת, עמדה הקרן בפתחו של עוד חבל ארץ חדש – חבל הבשור שבמערב בנגב. חבל הארץ הזה נועד לאכלס אחדים מיישובי פתחת רפיח, אשר פונו בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. על האדמה הזאת, שלא היתה מושקעת ומושקית במשך שנים רבות, קם אחד ממפעלי ההתיישבות הגדולים בנגב, ושוב קרן קימת מצאה את עצמה נרתמת לצרכיה של המדינה ומכינה עוד נתח רחב של קרקע לעוד התיישבות חדשה.

ב-1980, שנה אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, שוב כבשו הדחפורים את אדמת הנגב, כשהפעם הם הכשירו את אדמות פיתחת שלום. באותה שנה, לצד העבודות על פיתוחם של אזורים חדשים, הוקמו עוד מצפים בגליל ובנחל עירון.

השנים האלה, אמר אחד מעובדי הדחפורים של קרן קימת, היו שנים שבהן "הרימו" זחלי הבולדוזר שלו הרבה ענני אבק לאוויר ופיתחו עוד שטחים חדשים. כמי שכבר ראה, במקומות שונים בארץ, איך אחרי שהתפוגג האבק התגלו קילומטרים רבים מוכנים להתיישבות – הוא אמר: "קרן קימת נמצאת בכל מקום.

מתקני עץ ביערות קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
מתקני עץ ביערות קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

בכל תקופה הזרקור מופנה לאזור אחר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא נמצאים כל הזמן גם במקומות אחרים... מקומות שעבדנו בהם ובטח נחזור לעבוד לא רחוק מהם... נדמה לי שאין מקום שהבולדוזר שלי לא עבד בו". האיש הזה מן השטח ראה עצמו כממשיכם של הפועלים שייבשו ביצות או של "עובדי הטורייה" של שנות החמישים.

ההבדל היחיד בעיניו הוא הטכנולוגיה המתפתחת, שמסייעת לקרן קימת לעשות בשנות השבעים את מה שלא היה אפשרי, או היה קשה יותר, 40 או 50 שנה קודם לכן. אבל המטרה נשארה אותה מטרה: להכשיר קרקע, טרשית או מדברית, ולהפוך אותה לעוד בית, לעוד שדה, לעוד יער.

פיקניק ביער קק''ל.פיקניק ביער קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל