1960-1951

בתקופה זו מבצעת קק"ל את מפעל ייבוש החולה וממשיכה במפעל ייעור אינטנסיבי בגליל העליון ובאזור ההר סביב ירושלים בו ניטע "יער הקדושים" לזכר הנספים בשואה. בפרוזדור ירושלים מכשירה קק"ל את פרוזדור ההר להתיישבות עולים חדשים.

קק"ל אף מפתחת את אזור לכיש להתיישבות חדשה, פורצת את הדרך לחבל עדולם ומכשירה את אדמותיו להתיישבות. בשנת 1960 מתקבל בכנסת חוק יסוד: מקרקעין, המתבסס על עקרון קרקע הלאום של קק"ל. לפי תפיסה זו הקרקע היא בבעלות העם היהודי, אינה נמכרת אלא נמסרת בחכירה לתקופות של 49 שנים בלבד.
 

עולה חדש מכין גומה לנטיעת עץ בהרי ירושלים, 1952. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
עולה חדש מכין גומה לנטיעת עץ בהרי ירושלים, 1952.
צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

שנותיה הראשונות של המדינה פתחו פרק חדש של עשייה בתולדותיה של קרן קימת, שרבים רואים בו את שעתה היפה, אולי היפה ביותר. הבעיה הדחופה ביותר היתה הצורך לספק מקורות פרנסה לעולים הרבים שהגיעו לארץ. הקרן, לקראת יובל שנים להיווסדה, הציעה לעולים החדשים מקומות עבודה שהיו לא רק פתרון לשעה – אלא השקעה לדורות; לא רק פתרון לעולים עצמם, אלא מתנה יפה לאדמה. עוד מגע וקשר אליה. עוד העמקת שורשים בה. עוד גוונים של ירוק על פניה.

העליות הגדולות על הקרקע בשנים הראשונות למדינה הוסיפו על מפת הארץ יישובים חדשים, שברובם ככולם היתה קרן קימת הראשונה בשטח. תחילה הכשירה ומידרגה אדמות טרשים, אחר כך החלה להעביר מים – ותוך כדי כך הגיעו העולים. העליות לקרקע, שחודשו בתנופה רבה ב-1950, נמשכו עד 1952, ובתקופה הזו הוקמו מושבי העולים על יסוד המשק המעורב. בשלב השני, שזכה לכינוי "מן העיר אל הכפר", עברו תושבים ותיקים מהערים הגדולות להתיישבות חקלאית.

את השלב השלישי של ההתיישבות באותו עשור – ב-1955 וב-1956 – הביאה העלייה מצפון אפריקה. מרבית העולים, שמשקיהם הקטנים עדיין לא הניבו פרי, מצאו את פרנסתם בייעור, כשהמשימה היתה לכסות בירוק את מחשופי הסלע ואת שטחי הקרקע שאינם ראויים לעיבוד חקלאי. גם ערך חינוכי מצאה קרן קימת בעבודות האלה, שבהם ראתה כלי המקשר את העולה החדש אל הארץ הישנה.

קרן קימת היתה ל"מעסיק" הגדול ביותר של אותם זמנים, וכך המשיכה גם בשנות החמישים. ציר התעסוקה הזה, שהגיע לשיאו בשנים האלה, נמשך עד סמוך לשנת המאה, כאשר מפעם לפעם קרן קימת נענית לפניית הממשלה לסייע בפתרונן של בעיות תעסוקה.
 

עולים חדשים מקימים טראסות סמוך לאשתאול, פרוזדור ירושלים, 1954. צילום: ארכיון  הצילומים של קק''ל
עולים חדשים מקימים טראסות סמוך לאשתאול, פרוזדור ירושלים, 1954.
צילום: ארכיון  הצילומים של קק''ל

במרבית שנות העשור הזה אפשר היה לראות בעשרות נקודות על פני הארץ את הדחפורים של קרן קימת מכשירים אלפי דונם של אדמה לקראת הקמתם של יישובים כפריים חדשים ושכונות חדשות בערים. אחר כך הגיעו העולים, ובהמשך העבודות אפשר היה לראות את העולים עצמם, הפעם כפועלים המקבלים את משכורתם מקרן קימת. למעלה מ-10,000 עולים עבדו בשנים האלה בייעור, כשהם נוטעים את המסה הגדולה של היערות בהרי יהודה והגליל. 5000 עולים אחרים הועסקו בעבודות פיתוח.

מבצע הייעור, המקיף ביותר שעשתה קרן קימת עד אז, צבע בירוק את פרוזדור ירושלים ואת מורדות ההרים במרכז ובצפון. לצדם של היערות החדשים צמחו מושבים, שוותיקיהם זוכרים, כי המשכורת הראשונה במדינת ישראל הם קיבלו מקרן קימת. עם הטורייה ביד הם חפרו גומות, ובשל כך רבים מהם זכו לכינוי פועלי טורייה.

המתיישבים, גם בכפרי העבודה, מצאו את פרנסתם בייעור שהוכר כ"עבודה ציבורית", היוצרת נכס בר-קיימא למדינה. חבלי הקליטה בארץ בכלל, ובאזורי הספר בפרט, היו רבים, אבל על אף הקשיים בעבודת המכוש, הקלשון והטורייה – היישובים התבססו לאט לאט, וכעבור עשרים שנה, כששר החקלאות ביקר באחד מיישובי העולים שצמחו ליד היער, הוא אמר: "כולנו מבכרים שיהיו לנו יישובים ובעיות בצידן מאשר לוּ היו אזורי ההר ריקים ובלי בעיות".

בין היערות הגדולים שנטיעתם נמשכה בשנים האלה היה יער הקדושים בדרך העולה לירושלים, לזכרם של שישה מיליון היהודים שנספו בשואה רק עשור אחד קודם לכן. בין הנוטעים היו גם אותם אודים מוצלים מאש, שנטיעת עץ רענן לזכרם של בני משפחותיהם ריגשה אותם. היו שאמרו אז שעל אף הקושי בעבודת השדה, שלא היו רגילים אליה, נטיעת עץ ביער הזה היתה ניצחונם האישי על הצורר הנאצי שגדע קהילות שלמות.

תנועת המורים למען קרן קימת נרתמה גם היא למבצע הזה וקראה לשלב את בתי הספר במפעל המיליונים ולהכריז על מפעל מרכזי, מפעל מצבתם, שבו יינטעו עצים ביער הילדים הקדושים. "עצי קודש, עצי נשמה יינטעו בו לכל נפש מישראל שאבדה בשואה", כתבו אנשי הוועד הפועל של תנועת המורים.

מתוך היענות לפנייתם של ממשלת ישראל והמוסדות המיישבים, שמה קרן קימת את פעמיה צפונה אל עבר ביצות החולה. מפעלה הגדול בעשור השישי שלה, הראשון של מדינת ישראל, היה ייבוש ביצות החולה והכשרת אדמות העמק הבוצי ונגוע הקדחת לשטחים חקלאיים. בסיוע חברות בין-לאומיות וכלים הנדסיים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ, הפכו העבודות לייבוש החולה למפעל הפיתוח הגדול של המדינה.

קרן קימת פרסמה אז ספרים וחוברות לנוער ולמבוגרים, שבהם הסבירה את חשיבותו של המפעל הלאומי – המפעל שיוסיף לחקלאות של המדינה הצעירה עוד 60 אלף דונם אדמה חקלאית עשירה.

השלב הראשון של מבצע הייבוש החל ב-1951 וארך כשנתיים. בשלב הזה, ש"נועד להסרת הסיבות של התהוות הביצות", כפי שנכתב בתוכנית העבודה של המפעל, הורחב אפיק הירדן, היוצא מהביצה הגדולה, כך שהמים ה"עומדים" בביצה יזרמו אל הירדן ויורידו את המפלס הבוצי שבמקום. העבודות האלה הופסקו לא פעם בגלל תקריות ירי לאורך קו הגבול בין ישראל לסוריה שעבר אז סמוך לאגם.

בקיץ 1953 החל השלב השני. תעלות ניקוז נחפרו בתוך העמק וממש בתוך מי הביצות – תעלה אחת, במזרח הביצה, לאורך 15 קילומטרים, ותעלה שנייה, במערב, לאורך 16 הקילומטרים שבין קריית שמונה למרכז הביצה. תעלה שלישית חיברה בין שתי התעלות. כעבור חמש שנים, לאחר שהוצאו מן הביצה כשלושה מילוני טון של אדמת כבול ובוץ, נעלם האגם הביצתי הגדול, וכל שנותר ממנו היתה שמורת החולה – אגם המשמר את החי והצומח, שהשתרע על פני שטח של 4000 דונם.
 

עבודות ייבוש החולה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
עבודות ייבוש החולה.
צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

הכותרת הראשית של העיתון דבר בישרה ב1- בנובמבר 1957: "הושלם מפעל הענק של ייבוש החולה. אגם החולה ייעלם בשבוע הבא".  שאר שטחי הביצה הפכו לאדמה חקלאית פורייה, וכך נוספו מקורות מחיה ופרנסה לאלפי מתיישבים בקיבוצים ובמושבים שבעמק החולה ובהרי הגליל העליון.  ב-1954 ייבשה קרן קימת וניקזה גם את ביצות הפליק דרומית לנתניה, שנודעו אז בשם "החולה הקטנה". השטח הביצתי היה מכוסה ברובו בגומא ובסוף, ובזכות הייבוש נוספו לאדמתם של יישובי השרון עוד דונמים רבים של אדמה חקלאית משובחת.

ב-1956, שוב בעקבות פנייה של המוסדות המיישבים, עסקו אנשי קרן קימת בהכשרת שטחי התענך שבעמק יזרעאל, שנועדו לקבל עולים חדשים ולהעבירם ישירות מן האונייה אל הכפר – ולחסוך מהם את השלבים הקשים של שהות במחנה קליטה (בדרך כלל מחנה שער עלייה בחיפה) ואת תנאי הדיור הקשים במעברה. בקרן קימת החליטו שכל שמות יישוביו של אזור התענך יילקחו מפרקי התנ"ך העוסקים באירועים היסטוריים שהתרחשו באזור ובדמויות, כמו דבורה וברק, שפעלו בו.

אזור אחר בארץ, שבו היה אפשר לראות את הנוף משנה את פניו באותן שנים בזכות הדחפורים של קרן קימת היה חבל עדולם – אותה רצועת ארץ בת 100 אלף דונם מזרחית לכביש זכריה בית גוברין, שעולים חדשים החלו ליישב אותה ב-1957.

את עבודות הייעור והכשרת הקרקע לחקלאות באזור יזם ד"ר יוסף וייץ, וגם כאן ראשוני המתיישבים התפרנסו מעבודות שקרן קימת סיפקה להם. יישובי חבל עדולם נבנו בקבוצות של חמישה כפרים בכל גוש. במרכזו של כל גוש הוקם מרכז כפרי משותף, הכולל את כל השירותים הציבוריים, במתכונת דומה לזו  של אזור ההתיישבות שהוקם שנים אחדות קודם לכן בלכיש.

באותה שנה, 1957, זכתה קרן קימת ל"מתנה" מכובדת מן הברון רוטשילד, כאשר בנו ג'יימס הכריז כי הוא מעביר לקרן את כל אדמותיו של הברון, שהוחזקו בידי חברת פיק"א, חברת ההתיישבות של משפחת הנדיב הידוע. בעקבות הכרזתו של רוטשילד הועברו לידי קרן קימת עוד 130 אלף דונם אדמה, וכך התמזגו שתי הקרנות – שרכשו את אדמות הארץ ולא פעם היו יריבות זו לזו – לקרן אחת.

עם העברת אדמות פיק"א לידי הקרן קימת תם מפעלו של הברון שראשיתו ב-1833. כל האדמות שנרכשו בתקופת האדמיניסטרציה, אחר כך (החל מ-1900) בתקופת יק"א ולבסוף בתקופת פיק"א – סך כל אדמותיהם של 45 יישובים ואדמות שאינן מיושבות – נמסרו לקרן בטקס חגיגי.

חישוב פשוט הראה כי כעת, לאחר  מסירת אדמות הברון לידי הקרן, היו בידיה 79 אחוז מכלל הקרקעות שנגאלו בארץ (קרן קימת החזיקה בבעלותה כארבע חמישית מכל השטחים שנגאלו מאז החלה התנועה הציונית את דרכה, אך בחישוב כולל של כל אדמות הארץ, ביניהן אדמות פרטיות רבות, היא החזיקה בשנים האלה באחוז נמוך יותר של אדמות). עם העברת אדמות פיק"א הסתכם רכושה הקרקעי של הקרן בכשני מיליון וחצי דונם.

לקראת סיום העשור הזה, היה ברור שהמשימה העיקרית שהקרן עסקה בה במשך 50 שנותיה הראשונות – רכישת אדמות וגאולת הארץ - הצטמצמה מאוד, ולמעשה היא עסקה כעת במשימות שבעבר היו משניות למשימתה העיקרית: התיישבות באזורים חדשים ובאזורי הספר, קליטת עולים בעבודת אדמה, הכשרת קרקע, ייעור ומפעלי פיתוח. במצב הזה נמצאו גם קרן קימת וגם ממשלת ישראל מחזיקות בקרקעות המדינה, ולקראת סוף העשור השישי של קרן קימת התעורר הצורך להגדיר את תפקידיה ואת יחסיה עם ממשלת ישראל.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דרש כבר בימיה הראשונים של המדינה לתקן ולשנות את תפקידיה של קרן קימת. כמי שהפרחת שממות הנגב היתה חלומו הגדול, חלום שאליו ביקש לעורר את הנוער כאשר נתן דוגמה אישית וירד ב-1953 לקיבוץ שדה בוקר, ביקש בן-גוריון לראות את אנשי קרן קימת מפריחים את השממה ומכשירים להתיישבות אדמות שאולי מעולם לא יושבו או עובדו.

היה לו ברור שבשנים הראשונות למדינה, שנים שהחלו במשטר של צנע כלכלי, "מבצע הפרחת השממה – השבחת הקרקע, נטיעת גנים ויערות, התקנת השקאה... הוא למעלה מיכולתה של מדינת ישראל בלבד, באשר הורחבו הממדים, הואץ הקצב, גדלו האפשרויות ורבו הצרכים. הזמן דוחק כאשר לא דחק אף פעם... מפעל אדיר זה מחייב מאמץ כולל ומתוח של העם כולו, והכלי הנאמן והיעיל של העם להפרחת השממה היא קרן קימת לישראל.

והמעשה אשר תעשה הקרן הלוא הוא נתון ומוגדר להפליא במזמור עתיק של נעים זמירות ישראל: פקדת הארץ ותשוקקה, רבת תעשרנה... תכין דגנם... תלמיה רווה... צמחה תברך.. ירעפון נאות מדבר... לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בו". בן-גוריון, שהכיר היטב את הניסיון שצברה קרן קימת בכל העבודות האלה, ביקש שהקרן תסייע למדינה במה שהיא היטיבה לעשות בעבר. הוא עצמו, שהאדמה סימלה כל כך הרבה בעיניו, ידע שהפיכת האדמה ממדבר לגן עדן היא מקצוע, ואין כמו אנשי קרן קימת מומחים בעשיית ניסים חקלאיים ובוטניים על פני האדמה. 

לצורך השינוי שדרש בן-גוריון, שינוי שיאפשר את הירתמותה של קרן קימת למשימות של פיתוח הארץ, הוקמה בסוף שנות החמישים ועדה, וזו הציעה שכל הקרקעות הציבוריות בארץ, כולל אדמותיה של קרן קימת, יועברו לניהולו של גוף מינהלי חדש, מינהל מקרקעי ישראל, אבל כל אחד מהשותפים בו – כולל קרן קימת, השותפה במועצת מקרקעי ישראל ומייצגת בו את העם היהודי – ימשיך להיות הבעלים של אדמותיו.

ביולי 1960 אישרה הכנסת את החוק המסדיר את ענייני הקרקע במדינה ואת מערכת היחסים בין קרן קימת לבין מדינת ישראל, ומעט יותר משנה אחר כך, בנובמבר 1961, נחתמה אמנה בין מדינת ישראל לבין קרן קימת לישראל על הקמת המינהל. עם הקמתו של המינהל, שד"ר יוסף וייץ הועמד בראשו, קיבלה מדינת ישראל את העיקרון החשוב של קרן קימת – "והארץ לא תימכר לצמיתות (ויקרא, כה 23) – שאושר עם ייסודה 60 שנה קודם לכן, ולפיו האדמות כולן, לא רק אדמותיה של הקרן, הן אדמות הלאום, והן לא יימכרו אלא יימסרו רק בחכירה.
 

טקס חתימת האמנה בין קרן קימת לבין ממשלת ישראל, 1961. החותמים (מימין לשמאל): שר החקלאות, משה דיין; שר האוצר, לוי אשכול; יושב ראש קק''ל, יעקב צור. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
טקס חתימת האמנה בין קרן קימת לבין ממשלת ישראל, 1961.
החותמים (מימין לשמאל): שר החקלאות, משה דיין; שר האוצר, לוי אשכול; יושב ראש קק''ל, יעקב צור.
צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כך קרה שבמקום רשויות רבות, שעסקו עד אז בניהול המשק הקרקעי ובפיתוחו, הוקמה רשות אחת, שמחציתם של חבריה פחות אחד ימונו מטעם קרן קימת לישראל. בעקבות השינוי החוקי, המשיכה קרן קימת בעבודת גאולה – אלא שמעכשיו זו לא היתה גאולת האדמה מידיים זרות, כפי שעשתה במשך כמעט שישה עשורים, אלא גאולת הקרקע מן השממה. הגאולה המחודשת הזאת תתבצע, כך אמרו אז, באמצעות הניסיון שהצטבר בקרן קימת. המשימות נשארו בדיוק כפי שהיו: הכשרת הקרקע – ניקוז, תיעול, סיקול, הכנת תשתית וייעור.

בידיה של הקרן הופקדה פיתוחן של הקרקעות הטעונות פיתוח בישראל. האמנה, שנחתמה בידי שר האוצר לוי אשכול והיושב ראש החדש של קרן קימת, יעקב צור, קבעה כי קרן קימת תמשיך גם בעתיד להיות מוסד עצמאי של ההסתדרות הציונית העולמית וככזו היא גם תמשיך בעבודת ההסברה והחינוך ובגיוס משאבים כספיים בישראל ובתפוצות, כפי שעשתה בעבר, לצורך מימון העבודות לפיתוח הארץ.

מול הקולות שאמרו אז כי קרן קימת היא מוסד שעבר זמנו, באה האמנה וביקשה שהקרן תמשיך את מה שהיטיבה כל כך לעשות מאז תחילת המאה העשרים. מכיוון שאדמות רבות עדיין עמדו בשיממונן – קיבלה הקרן הכשר להמשיך ולהפוך אדמות שוממות לפינות ירוקות ומניבות יבולים ופירות.

תיאודור התלגי, שהיה במשך שנים רבות ראש אגף ההסברה של קרן קימת, זוכר את חתימת האמנה כנקודת מפנה חשובה, אולי החשובה ביותר בתולדותיה של הקרן. "אז קיבלה קרן קימת את תפקידה החדש. מאז קמה ועד לקום המדינה – התפקיד שלה היה גאולת הקרקע, והתפקיד המשני היה ייעור – וזה הפך לנושא העיקרי.

תקופת אי הוודאות אחרי קום המדינה לגבי המקום של גאולת הקרקע פגה עם חתימת האמנה. מטבע הדברים, הפעולות של אגף ההסברה נסבו על התפתחויות בשטחים חדשים, בעיקר בפריצת הדרכים". התלגי זוכר שבאין ספור סיורים ומסיבות עיתונאים חזרה השאלה האם, בעקבות הקמת המדינה, יש עוד צורך בקרן קימת ובגאולת הקרקע.

בכל פעם מחדש הסביר שגאולת הקרקע נמשכת – הפעם בפריצת דרכים לצורך הכשרת קרקע להקמת יישובים, וזו הגאולה האמיתית. בכל פעם שנשאל מדוע קרן קימת צריכה לבצע משימות שמשרדי ממשלה יכולים היו לעשות, התשובה שלו היתה: "למדינה יש, ויהיו תמיד, תפקידים דחופים יותר מאשר לנטוע יערות ולהכשיר קרקע".
 

ראשיתו של יער יתיר. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
ראשיתו של יער יתיר.
צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

האמנה אִפשרה לקרן קימת להמשיך בתפקיד החינוכי, שנטלה על עצמה כבר בשנותיה הראשונות, לקרב את הלב היהודי אל אדמת הארץ. בסיורים רבים בעולם ראה תיאודור התלגי "איזה מקום של כבוד תפסה התעודה של נטיעת עץ בקיר המזרח של הבית". הנטיעה היתה בעיניו "מכשיר הרבה יותר חזק ממה שאדם יכול לתאר בקשר הסנטימנטלי שבין יהודי התפוצות לבין אדמת ישראל". 

לקראת סוף העשור השישי, כשברור היה שיש עבודה רבה לפניה, התגאתה קרן קימת בהישגיה הרבים, ולקראת חג ה-60 פרסמה נתונים מרשימים על עבודתה מאז הקמת המדינה. היא הכשירה למעלה מ-375 אלף דונם ב-250 יישובים לצורך הרחבת מכסותיהם הקרקעיות של היישובים הוותיקים, לצורך ביסוס התיישבות צעירה וליצירת נקודות יישוב חדשות.

בתחום הייעור הוסיפה קרן קימת בעשור הזה עוד מיליוני עצים, וערב העשור הבא היא רשמה לזכותה נטיעה של 57 מיליון עצים. עד לשנה הזאת פילסו הדחפורים והטרקטורים של הקרן 1080 קילומטרים של דרכים ברחבי הארץ. רבות מהדרכים שפולסו ונפתחו אִפשרו ייעור ופיתוח – ובעקבותיהם גם התיישבות – באזורי ספר, שעד אז לא היתה שום גישה אליהם.

אבל "לא רק בכל הפעולות האלה יכולה קרן קימת לשמש מופת", אמר בן-גוריון בחגיגות ה-60 לקרן קימת, שנפתחו בקריאת פרק מתוך המחזה האדמה הזאת מאת אשמן – "אלא גם ברוחה, בדרכה, היא יכולה לשמש מופת ודוגמה לדורנו, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, והדרך היא לא הסתפקות בשמירת הקיים אלא דבקות בחזון התמורה: תמורת ארץ שוממה לארץ מיושבת ומאוכלסת..."

בן-גוריון גם התייחס לשינוי בהגדרת תפקידיה של הקרן בעקבות הקמת מינהל מקרקעי ישראל, שינוי שהביא גם לקולות שדרשו לשנות את שמה של הקרן. "קרן קימת לישראל אינה זקוקה לשינוי שם", הוא אמר, "והשם שניתן לה לפני 60 שנה הולם אותה עכשיו יותר מאשר אז. היא לא קרן של מפלגה או של קבוצת מפלגות, קרן חלקית, אלא כשמה – קרן קימת לישראל, לכל עם ישראל.

היא חיה ומתקיימת לא בזכות מעשיה היפים בעבר, אלא בזכות מפעליה החיוניים בהווה, ומה שעוד יותר חשוב – בזכות המשימות הגדולות והחשובות שצפויות לה בעתיד". העשורים הבאים יעידו שמשימות גדולות וכבירות הוטלו על קרן קימת, והישגיה הרבים הוכיחו שגם במדינה עצמאית יש בה צורך, והיא קימת לעד.
 

חריש ראשון באדמות אבן ספיר שליד ירושלים, 1956. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
חריש ראשון באדמות אבן ספיר שליד ירושלים, 1956.
צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל