הצבר - סמל ישראלי ומגן השטחים הפתוחים

הצבר, הקקטוס הקוצני, הוא סמל ישראלי. שמו העברי מתאר את תכונתו לצבור מים. הצבר היה בעבר מסימני ההיכר של תרבות החקלאות הערבית ומשם עשה את דרכו במהירות לציונות הישראלית. צבר, לפחות בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, היה כינויו של יליד גאה של הארץ, בניגוד למי שרק זכה לעלות אליה מהגולה. הצמח הקוצני, המניב פירות מתוקים ויכול לשרוד בשטח שנים רבות לאחר שהאדם נטש אותו, הפך בזכות תכונותיו סמל ליליד הארץ.

שיח צבר ביער בית קשת. צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל
שיח צבר ביער בית קשת. צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל

כמו רבים ממיני הקקטוסים, מוצאו של הצבר במדבריות אמריקה, ובמקסיקו הוא אף נחשב לצמח לאומי. הכובשים הספרדים חיפשו באמריקה אוצרות זהב וכל דבר אחר שאפשר להתעשר ולהפיק ממנו תועלת. הם גילו אינדיאנים שיודעים להפיק צבע ארגמן איכותי מכנימות שצמחו על צבר. הצבע שהופק מהכנימות (Dactylopius coccus) נחשב מוצר יקר מאין כמוהו. הספרדים עשו מאמצים אדירים כדי לשמור לעצמם את בלעדיות הייצור ואסרו על הוצאת כנימות חיות ממקסיקו, אבל בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה, הצליחו להבריח את הכנימה אל מחוץ לגבולות מקסיקו, ותעשיית הצבע של הכנימה התפשטה ברחבי העולם וגם במזרח התיכון. יחד עם הכנימה הגיע, כמובן, הצבר.

חוקר הטבע הנרי בייקר טריסטרם, שביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה-19, היטיב לתאר את הסיבה העיקרית לגידול משוכות צבר: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864). גם במצרים גידלו את הכנימה, ונראה כי בתקופת השלטון המצרי בארץ ישראל (1831¬-1840) חדר הגידול לאזורנו יחד עם גידולי תעשייה אחרים ובהם כותנה, אינדיגו, קני סוכר ותות. תעשייה זו התמוטטה עם פיתוח הצבעים הסינתטיים במחצית השנייה של המאה ה-19.

גם ללא תעשיית הצבע המשיך הצבר למלא תפקידים חשובים במשק הארצישראלי. משוכות צבר מילאו תפקיד חשוב כגדר חיה וסימנו גבולות של חלקות ובעלות על קרקע. במלחמת העולם הראשונה נכשלו הבריטים בהתקפה הראשונה על העיר עזה, ובין שאר הסיבות לכישלון האשימו את משוכות הצבר הסבוכות שהקיפו אותה.

מלבד היותו סמל וחלק מנוף המורשת של ישראל, לצבר יש גם חשיבות רבה כגידול חקלאי. קל מאוד לגדל אותו. הוא מסוגל לצמוח בבתי גידול מדבריים ומסתפק במים שאיכותם נמוכה. זרעיו אינם נובטים בטבע בישראל ועל כן אין סכנה שאוכלוסיותיו יתפרצו ויתפשטו על חשבון הצמחייה הטבעית. מפירות הצבר אפשר להכין מטעמים, וגבעולים של זני צבר חסרי קוצים משמשים מזון טוב לצאן ובקר. במקומות רבים ובהם סיציליה, ספרד ודרום אפריקה מגדלים כיום צבר כגידול חקלאי. גם בישראל יש גידול מסחרי של צבר, בהיקפים נמוכים, כ-2,500 דונם, בעיקר בדרום הארץ (נתוני ארגון מגדלי הפירות מ-2014).