כל אחד מאיתנו חווה את השבת כיום מיוחד ושונה משאר ימי השבוע. כיצד בא השוני הזה לידי ביטוי, ואיזה תוכן יוצק כל אחד מאיתנו לשבת שלו?
*תוכני הפעילות מיועדים לצורכי הדרכה והוראה בלבד, ואין לעשות בהם כל שימוש אחר מעבר לשימוש זה
"לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו יום קדוש ונעלה, 'שבת המלכה'. בדמיון העם הייתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. היא השבת שהכניסה הקדוש ברוך הוא לעולמו בגמר מעשה בראשית...
קנ"ז דפים יש במסכת שבת וק"ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. רובם עיונים ודקדוקי הלכות בל"ט מלאכות ותולדותיהן וקביעת תחומין; במה מדליקין, במה בהמה יוצאה, כיצד משתתפין בתחומין כמה יגיעת רוח! כמה בזבוז חריפות על כל קוץ וקוץ!
וכשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים! עבודת רוח כבירה כזאת, נמלית וענקית כאחת, עבודה לשמה ומתוך אהבה ואמונה בלי מצרים אי אפשר לה בלא רוח הקודש. כל אחד מן היחידים ההם עשה את שלו לפי צביונו ונטיית נפשו, וכולם יחד כפופים היו לרצון גבוה המושל בהם. אין זאת כי אם אידיאה נשגבה אחת, צורה אחת עליונה של שבת רחפה לפני עיני האנשים המפורדים האלה, ורוחה הוא שקבצם הנה מכל הדורות ועשאם שותפים ביצירתה ובשכלולה. כל 'מתקיף', כל 'וּרמינהו', כל סייג וכל גדר אינו אלא תג ציורי חדש, פיתוח נוסף באותה הצורה, תג ופיתוח מוכרחים, מפני שבלעדיהם לא תהיה למה שצריכה להיות. ומה פרי כל העבודה הטרחנית הזאת של ההלכה? יום שכולו אגדה ..."
"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר... שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת .וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם .בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַש."
"אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת."
ומהי ההתחדשות אם לא השבת?
שבת תנאי להתחדשות. התחדשות תנאי לשבת.
שבת תנאי להתחדשות.
כלומר, השבת כמחוללת כוח. היא המנוחה, היא הצוותא, היא המשפחה, היא היא שמחת החיים והיופי שבסמלים. נרות מאירים, חלה מתוקה קלועה, יין בגביע, חולצה לבנה, את אלה אנחנו מבקשים בקבלת שבת. מנסים לשאוב מהם אור ושמחה ולצקת בהם תכנים משלנו: את אמונתנו באדם שיש בו עוד ניצוץ, את החברות הקיבוצית שקיימת ורק דורשת חשיפה וביטוי רגשי. אני חושב שחוויית השבת היא חוויה המעניקה כוח לשאר הימים – למציאות ממשית של החיים בקיבוץ, של החיים בכלל.
התחדשות תנאי לשבת.
כלומר, שאין זו 'חזרה בתשובה', ואין זו 'חזרה לדת', אלא מתן תוכן חדש, אנושי, קיבוצי, יהודי – לסמלים יהודיים עתיקים. שאלמלא התוכן החדש, לא היה מתקיים הקשר לסמלים, ונותר היה רק הניכור ותחושת החול המשמימה, בחדר האוכל, בערב שבת."
"אם ישאלוני בגיל מאה מהו זכרון השבת העמוק שלי, אומר ללא היסוס: תכנית הרדיו 'שירים עבריים כבקשתך'. מדי שבת בשעה שתים עשרה בצוהריים, לפני הארוחה, הייתה כל המשפחה מתכנסת סביב 'הקופסה המזמרת' [רדיו] שממנה בקעו: קולה של שושנה דמארי המזמרת על 'בת שבע', על 'איה', על 'משלט בודד משמאל לכביש הראל', או על ה'כלניות', קולו של שמשון בר נוי המעמיק לשיר על הכנרת, קולם של זמרי הבריגדה עם 'שיר ההודיה', או של זמרי הצ'יזבטרון עם שירי 'תחמושת קלה' של מלחמת השחרור.
הבית היה אפוף קולות וצלילים של ארץ ישראל וספוג אהבה לעם ישראל ולארצו.
זו הייתה שבת ישראלית, מיוחדת במינה, אהבנוה ויחד עימה אהבנו כל מה שקשור להווייתנו הישראלית והיהודית. מבחינת ההלכה, אודה, חיללנו אותה, אך מבחינה ערכית של קשר לעם לתרבותו ולארצו – שמרנו אותה וכבדנוה.
זו הייתה ועודנה השבת שלי, זוהי השבת שלנו.
בין שהיא נכנסת לחיינו בארבע ושלושים אחר הצוהריים של יום ששי, ובין שתחדור לבתינו בשעה שבע בערב, בין שנדליק בה את מכשיר הרדיו או את התיבה המנגנת ונאזין למוזיקה, ובין שנקשיב אל התפילה העולה מבתי הכנסת, התוכן היצוק בה הוא שלנו – אישי.
כל עוד אנו ממלאים אותה בקורת רוח ובשינוי מהותי מן החולין, אין אנו מחללים אותה, אנו מקיימים אותה, מכבדים אותה ואפילו משמרים אותה."
"עשו טובה, אל תעשו אצלנו שבת, חברים חילוניים. אנחנו פשוט לא נדע מה לעשות כשתומר שלכם פתאום יכבה את האור בשירותים. לא נרגיש נוח כשפתאום תדפקו בדלת (או, שלא נדע, תצלצלו בפעמון!). אנחנו בחולצות השבת הלבנות שלנו, באמצע 'דרור יקרא', ואתם – גלין-גלן – עם זר כריזנטמות שאסור לנו לשים במים בשבת.אל תבואו אלינו בשבת, בטח לא בהפתעה. עם הסלולר שלכם שיצלצל פתאום וקופסת הסיגריות שכמעט תשלפו מהתיק, אבל פתאום תיזכרו ואנחנו נגיד 'לא נורא, זה בסדר'.אל תבואו אלינו בשבת, גם בתיאום מראש. אם בטעות נציע – תסרבו בנימוס. כי זה מכניס אותנו לוויברציות. אנחנו עם השגעונות והשגיונות שלנו, הדקדוקים וההרגלים הישנים. הרי נגיד לכם להגיע לפני שבת כדי שלא תחללו שבת בגללנו, ואחרי ארוחת הערב נעשה את עצמנו כאילו אנחנו לא יודעים שאתם עולים לאוטו ונוסעים. זה כבר לא עניין שלנו. אנחנו מבחינתנו בכלל רצינו שתישארו אצלנו לכל השבת, ערבית, שחרית, מנחה וקידוש לבנה. זה הם, ריבונו של עולם, שלא הסכימו להישאר שבת שלמה. אנחנו רק רצינו, ריבונו, שהם יראו פעם מה זו שבת אמיתית. ובכלל חשבנו שהם חוזרים לתל אביב ברגל.הוי, תארו לעצמכם מה זה משפחה חילונית אצלנו כל השבת. ברוכים הבאים לגיהינום: אורות נדלקים וכבים בטעות, ניירות טואלט נתלשים בטירוף, אסמסים מתעופפים, מוקצים זזים וטוסטים קופצים כאילו אין מחר, כיפות נושרות, ילדים מפעילים את הטלוויזיה ואין מכבה. ילדיך שלך, דוסים קטנים שלא טעמו טעם חטא, מתקלקלים על המקום ופורשים לחיי כפירה. אתה ואשתך מטרידים את האורחים במאור פנים של מחזירים בתשובה מקצועיים, מזמררים בקול ענוג זמירות שבת, מביאים את רש"י מהפרשה ומפגינים את נפלאות המשפחה היהודית. אח, אח, איזה קידוש השם, חשוב שהם יראו.נכון שיש פוטנציאל אקזוטי במפגש הרב תרבותי בטריטוריית השבת שלנו, ומי אני שאעמוד בין יהודי לבין שורשיו המבעבעים בסיר החמין. אבל לך תסביר להם שבחצות, כשאנחנו בדרך כלל עם התה והעיתונים (הפעם אני מדפדף בארשת צדיקית בחומש), האור נכבה בפתע עם שעון שבת. ולך תסביר לילד עם תספורת הקוצים מה זה מוקצה, ולמה אין פנקייקס או חביתה בשבת בבוקר. השם לא מרשה. ולמה כולם מתנדנדים בתפילה ומדוע אני לא עונה כשאבא שלו שואל אותי משהו באמצע קדושה. לך תגיד לעדן שלהם שלבית כנסת רצוי לבוא בחצאית. היא בת 12 ואין לה חצאיות.כמה מידידי הטובים ביותר הם חילונים, אבל אני בשבת – אין לי חברים. אוהב אותם, מוקיר אותם אבל לא מצלצל אליהם והם לא אלי. לי אין ארץ נהדרת והם לא 'יכירו ויידעו כי מאיתך היא מנוחתם'. לא תבואו שישי-שבת. תבואו ראשון, תבואו שני, תביאו שלושה ילדים, אבל בשבת זה מסובך מדי. שבת אחת – שני עמים."
אָדָם, אָדָם וְשַבָּת שֶלּוֹ.יֵש מַעֲלֶה בִּסְעָרָה אוֹרוֹת שַבַּתוֹ,וְחַיּיו שַלְהַבְתָּם, אַדִּירָה שַלְהַבְתָּם;יֵש בּוֹנֶה שַׁבַּתּוֹ אֲרִיחִים שֶל דְּמָעוֹת,וּבֹהַק לַשַּבָּת, כְּבוֹהַק הַדְּמָעוֹת;וְיֵש נוֹשֵא כָּל יָמָיו כַּפָּיו לַשַּבָּת -וְאֵלֶיהָ לֹא בָא.אָדָם, אָדָם וְשַבָּת שֶלוֹ.אוּלָם אַחַת הִיא שַבַּתוֹ שֶל עוֹלָם.מִנֵּרוֹת הַדָּמִים,מִבּהַק הַדְּמָעוֹת,מִמֹּעַל כַּפַּיִם בַּלֵּילוֹת שֶל חֻלִּין -אַחַת הִיא שַבַּתּוֹ שֶל עוֹלָם.ש' שלום, שירים, הוצאת יבנה, תל אביב 1949 עמ' תנו-תנז.ש' שלום (שלום יוסף שפירא), (1990-1904). סופר, משורר ומתרגם עברי. נולד בדרוהוביץ' שבפולין ועלה לארץ ישראל בשנת 1922 יחד עם כל משפחתו בהחלטת סבו, האדמו"ר מדרוהוביץ. בשנת 1973 זכה בפרס ישראל לשירה.
אפשר ומומלץ לפזר את הטקסטים המציגים גישות שונות ברחבי החדר, להזמין את המשתתפים לעבור ביניהם ולכתוב לעצמם: