האיזון בין הפיתוח לבין שמירה על הסביבה - מערך לתלמידי חטיבה ותיכון

מטרת העל:
הכרת החשיבות של שמירה על האיזון בין פיתוח תעשייתי לשמירה על הטבע ועל הסביבה.

 

 

אוכלוסיית יעד: חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

משך זמן השיעור: 45 דקות.

פתיחה (5 דקות)

משחק אסוציאציות:
על המשתתפים לומר במהירות מילים שמתקשרות עם הביטויים הבאים:
פיתוח, תעשייה, טבע, מפעלים, טכנולוגיה, כסף, איכות חיים, סמרטפונים, כימיקלים.

אפשר לראות שמצד אחד הביטויים טכנולוגיה, איכות חיים, כסף וכו' מעוררים לרוב קונוטציות חיוביות, ולעומת זאת מילים כמו מפעלים, תעשייה וכו' מעוררות קונוטציות שליליות.

בראשית פרק א', כ"ח:
"וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֪וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֫וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ"

 

 

בראשית פרק ב', ט"ו:
"וַיִּקַּ֪ח ה' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ"

 

ויקרא פרק כ"ה, ג'–ז':
(ג) שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ:
(ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיקֹוָ֑ק שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר:
(ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ:
(ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ:
(ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל.מהו לדעתכם הטעם למצוות השמיטה במקרא?

 

 

רמב"ם, ספר מורה נבוכים חג, פרק ל"ט:
"וְאָמְנָם כֹּל הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר סִפַּרְנוּם בְּ"הִלְכוֹת שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל" מֵהֶם – לְחָמְלָה עַל בְּנֵי אָדָם וְהָרְחָבָה לִבְנֵי אָדָם כֻּלָּם... וְשֶׁתּוֹסִיף הָאָרֶץ תְּבוּאָתָהּ וְתִתְחַזֵּק בְּעָמְדָה שְׁמוּטָה" (הָאָרֶץ תִּתְחַזֵּק בִּזְמַן שֶׁיַּפְסִיקוּ לַעֲבֹד בָּהּ)

 

 

מצ"ב שני מקורות נוספים עם מסרים דומים (אפשר לבחור אחד מהם):

הרב שאול ישראלי* – שיח שאול על התורה, עמוד שמח א
"אֵין עֵרֶךְ לְהִתְיַגְּעוּת, לְרִיצָה מְבֹהֶלֶת לְהַעֲשִׁיר. בָּאָה שְׁמִטָּה, וְהַכֶּסֶף אֲשֶׁר נִרְכַּשׁ הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין, הַנְּכָסִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ בְּרוֹב עָמָל מֻפְקָרִים וּמֻפְקָעִים... בָּא כָּאן מֵעֵין סִילוֹן שֶׁל מַיִם קָרִים עַל הַמּוֹחוֹת הַמְיֻגָּעִים וְהַמַּזִּיעִים שֶׁאֹשֶׁר הַנּוֹטִים לִרְאוֹת בַּיְּקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם חָלַק מִמַּהוּתָם..." (האושר שלהם הוא בקנין החומרי) "כָּל אוֹתָהּ תַּחֲרוּת וְקִנְאָה, רִיצָה וְעָמָל... מָה מַטָּרָה יֵשׁ בְּכָל אוֹתָהּ צְבִירַת הוֹן התּוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בִּמְלוֹאוֹ בִּשְׁלֵמוּת? יֵשׁ הֲרֵי בָּזֶה הַפְנָיַת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב מֵהַקִּנְיָנִים הַחִיצוֹנִיִּים, וְהַעֲבַרְתָּ עִקַּר הַמַּחֲשָׁבָה כְּלַפֵּי הַקִּנְיָנִים הַפְּנִימִיִּים הָרוּחָנִיִּים הָעִקָּרִיִּים, רַק אֲשֶׁר בָּהֶם יִמָּצֵא הַסִּפּוּק."

תנוח, תחלק, תניח / פרופ' אבי שגיא ופרופ' ידידיה שטרן
"... בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי. קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית".

 

 

*הרב שאול ישראלי (כ"ה בתמוז ה'תרס"ט, 14 ביולי 1909 – י"ט בסיוון ה'תשנ"ה, 17 ביוני 1995) היה רב ופוסק, מן הרבנים הבולטים של הציונות הדתית, תלמיד מובהק של הראי"ה קוק. כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, חבר מועצת הרבנות הראשית, ראש ישיבת מרכז הרב, נשיא מכון ארץ חמדה וחבר הנשיאות המייסדת של איחוד הרבנים למען ארץ ישראל. חתן פרס ישראל למדעי היהדות. ממקימי חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי, דוברו ועורך ביטאונו – "התורה והמדינה". נחשב לפוסק בעל שיעור קומה בולט – ובעיני רבים היה לפוסק הבולט בציונות הדתית.)

חֲזוֹן שְׁמִטָּה כְּבִקֹּרֶת לְקֶצֶב הַצְּרִיכָה וְהַפִּתּוּחַ
"יֵשׁ צֹרֶךְ לְפַתֵּחַ הֲבָנוֹת מְחֻדָּשׁוֹת בְּנוֹשֵׂא הַקֶּצֶב הַנָּכוֹן שֶׁל פִּתּוּחַ וּצְרִיכָה לַחֶבְרָה פּוֹסְט-תַּעֲשִׂיָּתִית; חֲזוֹן הַשְּׁמִיטָה מְהַוֶּה הַשְׁרָאָה לִפְעֻלָּה זוֹ. לָאוֹר הַמַּחֲזוֹרִים שֶׁל שַׁבָּת וּשְׁמִטָּה, יֵשׁ עֵרֶךְ אִישִׁי וְחֶבְרָתִי לְאִמּוּץ הַפְסָקוֹת וּתְקוּפוֹת קְצָרוֹת וַאֲרֻכּוֹת יוֹתֵר שֶׁל חֹסֶר עֲשִׂיָּה כַּלְכָּלִית עַל-מְנַת לִיצֹר אֶת הֶחָלָל לִצְמִיחָה תַּרְבּוּתִית וְרוּחָנִית. כְּלוֹמַר, רִסּוּן צְרִיכַת הַזְּמַן שֶׁהַמַּעֲרֶכֶת כּוֹפָה עָלֵינוּ. כְּדַאי לְפָחוֹת לְהַתְחִיל וְלִשְׁאֹל אֶת הַשְּׁאֵלוֹת, שֶׁכָּלַל אֵינָן נִשְׁאָלוֹת בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ: מַהוּ קֶצֶב נָכוֹן לְפִתּוּחַ וְלִפְעִילוּת כַּלְכָּלִית? מֵהֶן הַפְּרוֹפּוֹרְצִיּוֹת הַנְּכוֹנוֹת לִפְעִילוּת כַּלְכָּלִית וְלִצְמִיחָה; וּמַהוּ הַיַּחַס הָרָאוּי בֵּין רְדִיפַת פַּרְנָסָה לְבֵין חַיֵּי הָרוּחַ, בָּרֹבֶד הַפְּרָט וְהַכְּלָל?"

 

 

"לְגַבֵּי הַהִתְקַדְּמוּת הַבִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת בְּמַדָּע וּבַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה: רַבִּים טוֹעֲנִים, בֵּינֵיהֶם מוֹבִילִים בַּקְּהִלָּה הַמַּדָּעִית, שֶׁשְּׁנַת שְׁמִטָּה... נִדְרֶשֶׁת כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הַפִּתּוּחַ הַמְּסַחְרֵר שֶׁל טֶכְנוֹלוֹגְיוֹת, שֶׁאֶת הַשְׁלָכוֹתָיו אֵין לְצַפּוֹת. הַאִם אֶפְשָׁר וּכְדַאי לְהַשְׁלִים עִם הַמֵּרוֹץ לַפִּתּוּחִים בְּבִיוֹ-טֶכְנוֹלוֹגְיָה, לְדֻגְמָה, בְּלִי לְהַרְהֵר בְּמַעֲשֵׂינוּ? בְּלִי לְהַכְרִיז 'פּוּס', רֶגַע, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִקְבֹּעַ כְּלָלִים לַמִּשְׂחָק הֶחָדָשׁ הַזֶּה? רַבִּים יַגִּידוּ שֶׁזֶּהוּ חֲלוֹם אוּטוֹפִּי, אֲפִלּוּ אִם הָיִינוּ מַסְכִּימִים שֶׁהוּא רָצוּי. פֵּרוּשׁ הַדָּבָר, שֶׁהֵם רוֹאִים בְּפִתּוּחַ הַטֶּכְנוֹלוֹגִי מְכוֹנָה שֶׁקָּשֶׁה לַעֲצֹר בַּעֲדָהּ, מְכוֹנָה שֶׁרָצָה מֵאֵלֶיהָ וְאָנוּ פָּשׁוּט רָצִים אַחֲרֶיהָ. אִם כָּךְ הוּא, אָז הַמַּצָּב אַף חָמוּר יוֹתֵר מִמָּה שֶׁשִּׁעַרְנוּ: הִפּוּךְ תַּפְקִידִים מֻחְלָט בֵּין הַ'עֶבֶד' לְבֵין הָ'אַדּוֹן'; אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן, בֵּין בַּעַל הַמְּלָאכָה לְבֵין הַכֵּלִים שֶׁלּוֹ. הֲרֵי הַצַּד הַתֵּאוֹלוֹגִי שֶׁל הַשְּׁמִיטָה מַדְגִּישׁ שֶׁאֵין דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלָּנוּ (לֹא אֲדָמָה, לֹא כֶּסֶף, לֹא חֲפָצִים כָּלְשֶׁהֵם), וְלָכֵן אָסוּר לָלֶכֶת עִם רַעְיוֹן הַבַּעֲלוּת עַד הַסּוֹף; הַצַּד הַתֵּאוֹלוֹגִי גַּם מַדְגִּישׁ, שֶׁאָנוּ אֵינֶנּוּ עֲבָדִים לְאוֹתָם חֲפָצִים אֶלָּא לְכֹחַ רוּחָנִי מִתְעַלֶּה, הַמַּבִּיעַ חֹפֶשׁ מֵחָמְרָנוּת דְּטֶרְמָנִיסְטִיתִ (קְבוּעָה מֵרֹאשׁ) כָּזוֹ"

איך אנחנו משלבים בין "לעבדה ולשמרה", לבין "כבשוה" בחיים האישיים שלנו? איך מפתחים את העולם ועדיין מצליחים לשמור על הטבע ועל הסביבה?

בקשו מהמשתתפים למנות דוגמאות לדרכים שבהן אפשר להיטיב עם הטבע וגם עם בני האדם.