1970-1961

בתחילתו של עשור זה נחתמת בין קק"ל ובין ממשלת ישראל אמנה לפיה קק"ל היא האחראית על פיתוח וייעור אדמות ישראל. פעילות קק"ל בתקופה זו מתאפיינת בהכשרת קרקעות באזורי ספר ובתחילת נטיעת יער יתיר בצפון הנגב. היער, שניטע באזור שבתחילה סברו כי לא ניתן לטעת בו יער מפאת מיעוט הגשמים, הוא כיום הגדול ביערות ישראל. בעשור זה אף מפתחת קק"ל את חבל מודיעין להתיישבות.

בשנות ה-60, העשור השביעי לקרן קימת, ייחדה הקרן את מרבית מאמציה לעבר הצפון, ובעיקר אל עבר קו הגבול והספר. על הקירות בלשכה המרכזית בירושלים נתלו מפות של אזור הצפון, ואנשי צבא רבים פקדו את הבניין בשלבי התכנון של פילוס ופתיחה של דרכים חדשות והכשרת הקרקע להקמתם של יישובים חדשים.

העיניים בלשכה הראשית בירושלים היו נשואות אל הגליל ואל קווי הגבול של ישראל עם ירדן, סוריה ולבנון, ובצפון עצמו אפשר היה לראות את הדחפורים הכבדים של קרן קימת מכשירים קרקע כדי לשמור על ביטחון המדינה באמצעות הקמת כפרים לאורך עשרות קילומטרים של גבולות ישראל, שמרביתם אינם גבול טבעי. יוסף וייץ היה גם בין יוזמיה של ההתיישבות באזורי הספר שבצפון, ושותפיו היו מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ושר האוצר לוי אשכול, שעל אף עיסוקיו בכלכלת המדינה ביקש למלא גם את תפקידו הקודם כראש המחלקה להתיישבות.

דחפורים בגליל מפלסים דרך ליישובי מבצע סו''ס. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

ותיקי העובדים בקרן קימת, שהיו שותפים בגאולת העמקים ואחר כך ברכישות הגדולות של אדמות הנגב, ידעו שבכל פעם הדגש מוסט לכיוון אחר, אבל העבודה לרגע לא פוסקת בכל שאר אזורי הארץ. הפעם, לצד עבודות הייעור בכל רחבי הארץ, עמדו לנגד עיניהם של ראשי הקרן הגבולות השוממים. הפתרון להגנת קווי הגבול היה יישובם, וקודם לכן פתיחת דרכי גישה. ברור היה להם שזאת עוד משימה לאומית, ועליהם להירתם ולסייע למדינת ישראל בתחום שבו צברו מומחיות וניסיון.

ב-1961 קמה באזור כורזים שמצפון לכינרת היאחזות אלמגור, הראשונה בהיאחזויות הספר בצפון. כעבור שנה הוקם מעלה הגלבוע, יישוב ראשון מעל לעמק יזרעאל, שהיה שער לאזור שעד אז לא היה מיושב – וכדי להגיע אל מעלה ההר הזה סללה קרן קימת דרך חדשה. בנחל עירון (ואדי ערה) הוקמו אז מי עמי ויד נתן, ואחר כך החל המבצע הגדול של הכשרת אדמות הגליל העליון ויישובן.

תנופת ההכשרה של הקרקעות לקראת התיישבות כפרית בגליל זכתה לשם מבצע סוס. היו שאמרו כי סו"ס הן ראשי התיבות של המלים "סוף-סוף", כי סוף סוף – לאחר התלבטויות והיסוסים ואחרי שנים ארוכות של עבודה באזורים אחרים והיענות לצורכי השעה של מדינה צעירה – הוחלט ליישב את ההר הפונה אל מול הלבנון.

אחרים אמרו שמדובר בסוס, פשוטו כמשמעו, כי קודם שנפרצה הדרך בידי הדחפורים של קרן קימת, רק סוס יכול היה לפלס את דרכו בין עצי החורש הטבעי, שיישובי רמת אדמית היו מיועדים לשבת בתוכם. כך או כך, לא היה זה סוס שפתח את הדרך להתיישבות בגליל, אלא דחפורים שהגיעו אל אזור הקו הסגול וקו שביתת הנשק שבין ישראל ללבנון בחורף 1963. לפתע הפרו מנועי הדחפורים ושרשראותיהם את השקט האופייני כל כך לפסגות הגליל.

כאשר אלה עזבו את השטח, נשמעו נקישות האזמלים ומנועיהם של המכבשים ומערבלי הבטון, ובתוך שנה אפשר היה לראות בתים ראשונים צומחים מתוך הסלע והפיגומים. במשך העשור כולו קמו לאורך הגבול המפותל עם לבנון היישובים אביבים, דובב, שתולה, זרעית, אדמית ובירנית. שורת היישובים האלה התפרנסה, כמו יישובי העולים בשנות החמישים, תחילה מעבודות ייעור והכשרת הקרקע שקרן קימת סיפקה להם – ואחר כך מהמטעים, שהקרן סייעה להם לנטוע ולהצמיח. בסוף אוגוסט 1965, כשיישובים אחדים כבר יושבים על הקרקע החדשה-ישנה, נערכה "חגיגת ההתנחלות החדשה בגליל".

ביום אחד נערכו, בזה אחר זה, טקסי הנחת אבן פינה ליישובים החדשים. בכל הטקסים השתתפו ראש הממשלה, לוי אשכול, יוסף וייץ ואברהם הרצפלד. בכל טקס בירכו ונאמו, ובכל טקס שר הרצפלד, בהתרגשות האופיינית לו, את שורו הביטו וראו. רבים שהכירו את הגליל השומם אמרו אז שאכן "גדול היום הזה". ביום הזה מלאו דרכי הגליל, מרביתן דרכים חדשות שסללו הדחפורים של קרן קימת, באורחים שבאו מכל קצווי הארץ לחזות במראהו החדש של הגליל. בזכות הדרכים החדשות אפשר היה להגיע עד לבתיהם של היישובים החדשים ולנסוע בפעם הראשונה על כביש, שעד זמן קצר קודם לכן לא נראה על פני השטח.

כורזים - אלמגור. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

עיתונאי שיצא באוטובוס הראשון שהגיע לפסגת הר מירון, בדרך שפילסה קרן קימת, תיאר את הדרכים שראה כ"דרכים המרחיבות את המדינה – ואת הלב". עבודתה של קרן קימת, כתב יהודה אריאל במאי 1961, ידועה בציבור בעיקר בתחומי הכשרת הקרקע, "אלא שישנה עבודה נוספת שמעטים שמעו עליה – פריצת דרכים בשטחי ההר". תחילה סללה הקרן דרכים כדי לאפשר גישה לשטחים שנועדו לייעור או להתיישבות, אבל בהמשך היא נענתה לדרישתם של מוסדות ממשלתיים לסייע בפתיחת דרכים שיש צורך ביטחוני בגישה אליהן.

אחרי השלמת הדרך לרמת אידמית, הוחלט להמשיך את סלילת הדרך לכל אורכו של גבול הצפון. דרכים אחרות, שבעבר היו מוכרות רק לציידים או ליערנים, נפרצו באזור ביריה ואִפשרו להגיע אליהן ברכב. עוד מאות קילומטרים של דרכים פולסו בין סלעי ההר בגוש שֶׂגב, במצפה יודפת ובהרי ירושלים.

באותה שנה פעלו 50 דחפורים בצפון ובדרום וכן 100 טרקטורים קטנים, ובכל יום הפכו מאות רבות של מטרים מרובעים לאדמה "מוכשרת" המוכנה לקבל עליה מתיישבים או כלי רכב. אם בעבר היו העץ ומגדל המים לסמליה של קרן קימת, עכשיו שימש גם הדחפור כ"חותמת" של הקרן וכמי שמטביע על פני הארץ סימנים לדורות. בשעה שהכלים המשוכללים גמעו מרחקים וחצבו דרכים בהר בתוך זמן קצר יחסית, נזכרו רבים איך הדרך מטבריה לצמח נסללה בפטישים. הכלים התחלפו, הניסיון הצטבר, אבל נותרה חדוות היצירה, וכל דרך חדשה מילאה את הלב בגאווה. כל דרך חדשה אפשרה לעשות עוד צעד נוסף על פני האדמה ולהעמיק בה שורשים.

סלילת כביש ברמת אידמית, אוגוסט 1962. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

ב-1964 הייתה קרן קימת ממקימי היישוב מבוא מודיעים, שסימן את ראשית פיתוחה של צפון שפלת יהודה. שנתיים לאחר תחילת מבצע סוס, פנה יוסף וייץ אל דרומו של הר חברון – אזור של 200 אלף דונם, על סף המדבר, ליד חורבות העיר המקראית יתיר. רבים אשר הכירו את אקלימו הצחיח של האזור, שכמות המשקעים בו אינה עולה על 200 מ"מ גשם בשנה, ראו בווייץ תמהוני, כאשר ביקש לייער את האזור בעצי מחט, אבל הוא התעקש ואמר כי "כאן יקום אחד היערות הגדולים ביותר בארץ".

תחילה בנתה קרן קימת את מצודת היערנים במקום, ששימשה נקודת מוצא לעובדי היער החדש. תיאודור התלגי זוכר את סיור העיתונאים, מיד עם פתיחת הדרך לאזור, כמרגש ביותר, אולי המרגש ביותר מבין מאות שערך בכל שנות כהונתו כמנהל אגף ההסברה של קרן קימת. "זה היה אזור לגמרי ריק, ארץ שכוחת אל – ופתאום נפתח אזור שלם. זאת היתה אחת החוויות המרשימות".

וייץ היה בין נוטעי העצים, אבל הוא לא זכה לראות, כעבור חצי יובל שנים, את עצי המחט שנטע מצלים על אדמת המדבר, וצמרותיהם מטפסות לגובה. לאחר מותו, אמרו חבריו לאגף הייעור שאנשי החזון והמעשה, כמוהו, גברו על המומחים – והיער עלה וגדל וניצח את המדבר. אחרים אמרו שהאהבה הגדולה שהעניק לאדמה ולעצים הצמיחה את הנס הזה, שאולי לא היה יכול להתרחש בשום מקום אחר, אבל כך קרה שבאזור כל כך צחיח ונידח, הצליחו אנשי היער לגדל סוגים רבים – חלקם אפילו נדירים – של עצי פרי, כמו השזיף האירופי, שגידולו דורש בדרך כלל אוויר יבש וקר.

השזיף במדבר וכמוהו עוד כמה סוגים של עצים אחרים, שמורגלים בדרך כלל לאקלים אחר, היו בשנים האלה פלא שקרן קימת התפארה בו. מומחים ואנשי יער מארצות אחרות, שבאו לראות את הפלא הזה, לא האמינו למראה עיניהם. במשך שנים רבות שימש היער הזה "חלון הראווה" של קרן קימת, וכאן הציגו לעיתונאים את ה"קסם" שעשו עובדי אגף הייעור. "אתה נוסע במדבר", כתב עיתונאי שביקר במקום, "ופתאום אתה בא אל יער שכאילו צָמח מתוך לא כלום".

הכנת התשתית לסלילת כביש גישה לבירנית, 1963. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

קרן קימת לא פסקה בכל השנים – וגם בעשור הזה – בפעולות החינוך וההסברה שלה. הקשר המיוחד כל כך בין העם לבין האדמה היה, ונשאר, הדם שזורם בעורקיה של קרן קימת, וברור היה שיש לספק לעם, בארץ ובעולם, מידע על עבודתה של הקרן ואמצעים – בעיקר לפעולות קהילתיות וחינוכיות – שישאירו אותו במגע מתמיד, גם בתפוצות, עם ארץ-ישראל ומדינת ישראל.

טקסי הנטיעות בט"ו בשבט וטקסי הבאת העומר בחג השבועות השתרשו והיו לחלק מתוכנית הלימודים של כל בית ספר, ובשנים האלה לא היה ילד בישראל שלא נטע לפחות עץ אחד בשנות לימודיו. הקופסה הכחולה היתה תלויה כמעט בכל כיתה בארץ, וכרזותיה של קרן קימת פיארו קירות ופינות בבתי הספר שיוחדו לפעולותיה של הקרן.

התלמידים בבתי הספר חשו כאילו, באמצעות היד של קרן קימת, נגעו באדמה. כאילו, גם במרחקים, נטעו עץ בארץ-ישראל והיו שותפים למפעליה של קרן קימת. הפעולות החינוכיות התקיימו גם בתפוצות, כשבכל מדינה חגגו בתי הספר היהודיים את ט"ו בשבט בסגנון אחר – אבל עם אותו המסר של אהבת הארץ וגעגועים לאדמתה. בברזיל, למשל, הזכיר חג הביכורים קרנבל מקומי.

באנגליה, בצרפת ובארצות הברית חגגו את חגי ישראל בבית הספר, אבל התוצאה נראתה על מפת הארץ, בזכות תרומות שהפכו ליערות ולפארקים הנושאים את שמותיהן של הקהילות התורמות. החוברות והפרסומים של קרן קימת הופצו לכל בית ספר בארץ ולכל קהילה ובית ספר יהודי בתפוצות, וכל ילד יהודי ידע שגם בזכות המטבע שלו, מפעלה של קרן קימת לא פוסק לרגע וגם לו יש חלק בארץ-ישראל הפורחת.

יוסף וייץ נואם בטקס העלייה לקרקע של מי עמי, ואדי ערה, 1963. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

בנאומיהם של ראשי קרן קימת חזר אותו "פזמון חוזר", שהמשיך להלהיב ילדים ובני נוער להתקרב אל הארץ מרחוק, ובארץ עצמה – להיות שותפים פעילים, בעיקר בנטיעות, בעבודתה של הקרן. שמעון בן-שמש, שהיה מנכ"ל קרן קימת במשך שנים רבות, חזר על אותו מסר – אבל במילים שלו: "קרן קימת איננה סתם עוד מוסד – זוהי תנועה עממית המקיפה את כל דורות העם בארץ ובתפוצות ... כל הרוצה בכך יכול באמצעותה לתת ביטוי לאהבתו את ארץ-ישראל. העני ימעיט, והעשיר ירבה. ייחודה של הקרן הוא במשימותיה בגאולת הקרקע עבור עם ישראל, וגאולה זו משמעותה הן רכישה והן הכשרה..." בזכות התנופה בעבודה החינוכית היו בידי קרן קימת אמצעים – וגם ידיים רבות של ילדים ובני נוער – לנטוע כ-20 אלף דונם יער בכל שנה.

בתקופת הכוננות של מאי-יוני 1967 עסקה קרן קימת בפילוס דרכים בהר הגלבוע ובאזורים שונים בארץ, ורבות מהדרכים שפתחו הדחפורים שלה סייעו לכוחות צה"ל לנוע במהירות ו"הקלו את הסתערותו", כפי שנכתב באחד העיתונים, בעת מלחמת ששת הימים.

רב-אלוף יצחק רבין, רמטכ"ל הניצחון, בירך אז את קרן קימת על כך שבמשך חמש השנים שלפני המלחמה פילסה 480 קילומטרים של דרכים, מרביתן לאורך הגבול הסורי והירדני, ואמר ש"הקשרים בין צה"ל לבין הקרן הקימת לישראל הינם הדוקים למדי. פועליה של הקרן בפריצת דרכי ספר, בהקמת היאחזויות ובפיתוח שטחים לאורך הגבולות – כל אלה תרמו, וימשיכו לתרום, רבות וגדולות לביצור הביטחון באזורי הספר. אין לי ספק", הוא הוסיף, "שהצורך הביטחוני בעבודה זו לא תם במצב החדש". וכך אכן קרה.

מיד אחרי המלחמה התגייסה הקרן לפתח אזורים נוספים להתיישבות, וידיה מלאו עבודה בערבה, בגליל, בגולן, בעמק הירדן ובגוש עציון. בשנת 1967 היא הכשירה 44 אלף דונם, ועזרה להקמת יישובים חדשים על האדמות האלה. שוב נקראו הדחפורים לפלס דרכים, וחודשים אחדים לאחר המלחמה החלו העבודות הראשונות בגולן. קרן קימת הכשירה אז 2000 דונם להיאחזות נח"ל ברמת הבניאס ופילסה דרכי שדה פנימיות כחלק מפעולות הפיתוח הנרחבות שלה באזורים שונים, שצה"ל שיחרר במלחמת ששת הימים. העבודות כללו – נוסף על הכשרת קרקע וסלילת דרכים – גם עבודות ניקוז נרחבות בשפך הירדן. החל מ-1967 ועד לאמצע שנות השמונים הכשירה קרן קימת כ-30 אלף דונם בכל שנה.

סלילת הדרך לגלבוע, יולי 1962. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

ב-1968 הורחבו עבודות ההכשרה של הקרקע בגולן וכן באזור רפיח. קרן קימת היתה ממקימי היישובים לאורך הערבה, ביניהם עין גדי, מצפה שלם, נאות הכיכר, חצבה, עין יהב, גרופית, יטבתה ואילות. גם לקיבוץ בית הערבה היא סייעה, בדיוק כפי שעשתה 30 שנה קודם לכן כאשר סייעה לקיבוץ הוותיק, שנעזב ב-1948, לשטוף את אדמות המלח ולהכשירן לגידולים חקלאיים. ב-1969 פילסה קרן קימת – היו אז שכינו אותה "הבולדוזר של המדינה" – כביש ראשון על החרמון וכביש המחבר בין גוש עציון לחבל עדולם. באותה שנה התרחבו העבודות לפיתוחו של חבל אשכול שבצפון-מערב הנגב, כך שהבולדוזר עבד בשנים האלה כמעט בכל פינה בארץ.

מי שסבר שאחרי העבודות האלה יסתיים תפקידה ההיסטורי של קרן קימת, ראה בעשורים הבאים איך אלפי קילומטרים נוספים של דרכים נפתחו בזכותה ואיך היא המשיכה להירתם למשימות נוספות שכותרתן היתה – ותהיה – הכשרת קרקע. בעבור קרן קימת, שעבודתה נעשית על פני האדמה, רק השמיים הם הגבול. גם אם האדמה מוגבלת בשטחה, אך רב-גונית באופייה, היא דורשת טיפול וטיפוח שאין להם גבולות של זמן.

מצודת היערנים ביער יתיר. צילום: ארכיון הצילומים של קק''למצודת היערנים ביער יתיר. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל