מרווה משולשת

אם תשאל כל ערבי בארץ-ישראל לשמותיהם של הצמחים העיקריים, המשמשים אותו ברפואה העממית, הוא יעלה ראשונה על דל שפתיו את המרמיה (המרווה המשולשת),
אחר-כך את הג'עדה (געדה מצויה), ולבסוף את הבבונג' (בבונג זהוב).

את המרווה המשולשת תמצא בכל בית ערבי בארץ - ישראל, והוא משמש כמרכיב בכל תה ראוי לשמו. חשיבותו כמרכיב בתה אצל הערבים היא כה גדולה עד שתה, שלא חלטו בו כמה עלי מרווה, נחשב לתה מסוג ב'. המרווה המשולשת טובה בעצם לכל חוליי הגוף : בצורת תה היא מרגיעה כאבי בטן ואף מונעת אותם, משככת את כאבי כיב הקיבה (אולקוס), מרפאת הצטננות, מרגיעה כאבים באזור הלב, משחררת גזים ומורידה את לחץ הדם, משככת רעידות בידיים, כאבים בחזה ומקילה על כאבי ראש ועל שיעול חזק.

להגלדת פצעים כותשים עלים יבשים של מרווה ומפזרים אותם על הפצע. לחיטוי פצעים, או חתכים עמוקים בגוף, שיש בהם חשש לזיהום, לועסים עלים טריים של מרווה משולשת ואת העיסה הלעוסה מניחים על הפצע. לריפוי מחלת הדיזנטריהמכינים תה, שבו חולטים כמות גדולה של עלים, וחריפותו הרבה גורמת להקאה.
עבור הסובלים מטחורים כדאי לבשל עלי מרווה במים, אחר-כך להרכין מעל הסיר המהביל את אחורי הגוף ולקלוט את האדים לפי הטבעת. טיפול דומה מתאים לסובלים מכאבי פרקים. הם מתכסים בשמיכה, כאשר הסיר המהביל מתחתיה, קולטים את האדים אל גופם עד להזעה.

לריפוי הצטננות קשה מבשלים עלי מרווה משולשת בקדרה קטנה. מכסים את הראש בכיסוי בד ונושמים דרך האף את האדים העולים מהקדרה. הערבים בלבנון יקראו לצמח 'קווסה' - והוא ידוע כמרפא למחלת הקיבה. א' הראובני מספר סיפור, ששמע מפי רועים בלבנון והמכונה "קל אל-תרב מן אל-קוושה", כלומר, "כל הרע בא מן המרווה המשולשת", והרי הוא לפניכם : "אחד הרועים שהיה רעב מאוד, אכל מתוך רעב את המרווה המשולשת במקום את האזוב שלא היה בסביבתו ועקב כך קיבל כאבי בטן נוראים. חבריו הרועים מיהרו אליו וכששמעו שהוא מתאונן על כאבי בטן, מהרו והביאו לו רפואה מן המרווה המשולשת. בראות החולה את הצמח הזה קרא : 'מה הבאתם לי הרי כל אל-תוב מן אל-קוושה"'.
א' שמאלי מספר, שהערבים בארץ נהגו לרחוץ את התינוקות במים, שבהם חלטו קודם לכן עלי מרווה, כדי לחסנם נגד כל מיני מרעין בישין. נהגו לגמר עלי מרווה (לשים אותם על אש) בבית הערבי, כדי לבשמו ולהרחיק ממנו מחלות.
א' כהן מספר, שבכפרים הערביים נהגו לאסוף את העפצים של הגבעולים, בעודר ירוקים וטריים, לאכלם, או לייבשם ולטחנם כתבלין לקפה. אבו-רוכון מספר, שבכפרי הגליל נוהגים לשים עלי מרווה מיובשים בתוך הנעליים, בחורף, הן לבידוד מפני הקור והן לחיטוי.
נזירי הכרמל היו שולחים לארצות הנוצריות 'ליקר כרמל', שהכיל תמצית מעלי מרווה משולשת (ברלינגר וזילברשטיין, 1964).
ב' צייזיק ממליץ להוסיף לתשליק העלים מעט דבש וחומץ בן-יין, וכל זה טוב לנזלת, לשיעול ולדלקת גרון. נגד נזלת, המינון הוא כדלקמן : כף גדולה (15 גרם),8-12 פעמים ביום, להקלת השיעול שוטפים את הגרון 20-30 פעם ב'תה' מרווה. לשטיפת הגרון מוסיפים לכל כוס 'תה' 4 גרם של חומצת בור (תמיסת 'מי-בור' - לא לשתייה!). להלן כמה הוראות שימוש במרווה המשולשת:
תחילה יש להעיר כי שימוש מופרז במרווה גורם להפרעות במערכת העצבים. לכן על כל משתמש למצוא את הכמות המתאימה לו.

מומלץ לקטוף את המרווה קרוב, ככל האפשר, למועד פריחתה. אוספים את עליה ומייבשים אותם

לתבלין: לפזר כמויות זעירות על בשר. התבלין מומלץ לבשר עוף, או לבשר תרנגול הודו, וכתוספת לתה. לשימוש חיצוני: להכניס חופן עלים לליטר מים, ולהרתיח במשך כ- 10 דקות.
משרה זה טוב לחיטוי פצעים,לטיפול בעור, לאמבטיות ולשטיפות פה, להכנת תחבושות לכאבי ראש, ולחיזוק השיער. בתוספת ליין יש להרתיח כליטר יין אדום במשך כ-5 דקות. אחר-כך להכניס פנימה שני חופנים של עלי מרווה, לקרר את היין ולסננו (אפשר להמתיק את היין כך שיתאים לאוהבים יין מתוק). שותים כוסית קטנה בכל יום לפני הארוחה, ויין זה מחזק כללית את הגוף, מגביר את התיאבון ומסייע לפעולת מערכת העיכול (עיכול תקין). משקה מרווה: חולטים עלה גדול אחד (של המרווה המשולשת) בכוס מים רותחים. שותים אותו אחרי כל ארוחה. טוב לעיכול תקין, ונגד נמנום, מתח, חלומות רעים, והזעת-יתר. ברפואה המודרנית ידוע, כי עלים של מיני מרווה שונים מכילים שמנים טריטרפנים ופוליפנולים. השמן האתרי המצוי במרווה פעיל נגד תולעים, הוא בעל השפעה פסיכולוגית ומשמש כנוגדן (אנטידוט) לרעלים, המדכאים את מערכת העצבים המרכזית (וראה הערה לעיל)