גם המילה 'קיץ' וגם המילה 'קוץ' נגזרים משורש 'קץ', שכן שניהם יש בהם סוף – הקיץ הוא העונה המסיימת את מחזור הגידול של צמחי הבר; וקוץ הוא איבר של סוף, של קצה. הנה כמה עובדות מרתקות ש(אולי) לא ידעתם על קוצים
בעת שאנו מתהלכים בשדות הקיץ, נחוש במדקרות של חניתות העונה – הקוצים. אכן, קוצים קשים הם לעורנו, אבל יש בהם תכלית וטעם והיבטים ביולוגיים מרתקים. וכן, אם במקום לקלל נתן בהם מבט, נראה כי יש בהם מאוד יפים.
לאה גולדברג היטיבה לתאר את הקוצים, בשירה "חוח":איך בסלע העז לפרוחעלי ארץ מוכת צמאאיך פרץ ופרח החוחויקוב את חוק השממהנזירי ואכזר וזחוחבלא סליחה וללא רחםבשממה יעמוד החוחכנביא שגילה חרפתכם
קוץ הוא קצה מחודד וקשה של איבר בצמח. בכל אברי הצמח יש קוצים, למעט הפרחים עצמם.יש קוצים שהם קצה ענף - אשחר ארצישראלי, סירה קוצנית, עוזרר קוצני, קידה שעירה. יש קוצים שהם עלים - קקטוסים, אספרג.יש קוצים שהם שולי העלה – אלון מצוי, ברקן סורי.יש קוצים שהם עלי לוואי - שיזף, שיטה, צלף קוצני.יש קוצים שהם בליטות על האפידרמיס של הגבעולים - ורד, פטל, חוח.יש קוצים על פירות – צבר מצוי, כפתור החולות, גזר.
כך או אחרת, אין "סתם קוצים". לקוצים יש תפקיד חשוב במחזור החיים של הצמח. הקוצים משמשים בראש וראשונה להגנה, אך גם להפצה ולטיפוס, ויש להם כמובן ערך שרידותי אך גם מחיר גבוה: הקוצים הם איבר בר-קיימא שבו מושקע הרבה חומר צמחי. השקעה רבה בקוצים פירושה פחות השקעה באברי צמח אחרים – עלים שמספקים את המזון, אברי רביה, אברי אגירה, ועוד.המפורסמים אולי מכל צמחי הקוצים הם הצברים (קקטוסים). עם זאת, הצברים "כשמם כן לא הם" - הם אינם ילידי ארצנו. רובם ככולם הם צמחי בר של אמריקה. משפחת הצבריים (Cactaceae) אינה מיוצגת כלל בצמחית הבר של ישראל, והקוצים בישראל שייכים לקבוצות אחרות, בעיקר משפחת המורכבים (Compositae), הקטניות (Fabaceae) והורדניים (Rosaceae); ומינים קוצניים יש בעוד משפחות רבות בארץ.
חוח ספרדי - משפחת המורכבים. צילום: איתן שפירא
רוב הקוצים הם בראש וראשונה אמצעי הגנה בפני אוכלי הצמחים. לכן סביר להניח כי בארצות בהן יש שפע של אוכלי צמחים, יהיו גם הרבה צמחים קוצניים. הגנה על הצמח באמצעות קוצים דורשת, כאמור, השקעה רבה מתוך משאבי הצמח, ועניין זה מעלה מספר שאלות:האם היא דרושה תמיד?עד כמה היא יעילה?האם היא "שווה את המחיר"?האם יש אפשרויות אחרות?כדי להסביר כל זאת, יש לקחת בחשבון את הנקודות הבאות:א. תפקידם העיקרי של הקוצים הוא הגנה על הצמח.ב. ההגנה היא יחסית, לא מוחלטת.ג. בעלי חיים מעדיפים צמחים ללא הגנות.ד. יש סוגים נוספים של הגנות.
כאשר בוחנים את תפוצת הצמחים הקוצניים בעולם מסתבר כי אכן יש אלטרנטיבות: האזורים טרופיים הם האזורים בהם יש הכי הרבה מיני צמחים, וגם הכי הרבה אוכלי צמחים, בעיקר חרקים. דווקא באזורים אלה כמות הצמחים הקוצניים קטנה וההגנה הנפוצה באזורים אלה היא רעלים שברקמות הצמח. הסיבה לכך ברורה – קוצים אינם יעילים להגנה כנגד החרקים, שכן אלה הם בעלי חיים קטנים מאוד, שעושים בקלות "סלאלום" בין הקוצים וחומקים מדקירתם.אצלנו באזור הים-תיכוני, יש המון צמחים קוצניים. לפי פרופ' אבי שמידע, האזור בעולם שבו יש את השיעור הגבוה ביותר של צמחים קוצניים הוא האזור הים-תיכוני. משום-מה, אולי בגלל סרטי המערבונים שראינו פעם, השתרשה אצל רבים הדעה כי המקומות "הקוצניים ביותר" הם מדבריות, אך לא כך הדבר. למעשה, דווקא במדבר שיעור הצמחים הקוצניים נמוך בהשוואה לחבל הים-תיכוני. שיעור גבוה של צמחים קוצניים יש גם באזורי הסוואנות של אפריקה, ובולטים שם במיוחד עצי השיטה הקוצניים.
אז מהו הגורם העיקרי לריבוי הצמחים הקוצניים באזורנו? התשובה היא ריבוי של בעלי חיים אוכלי צמחים. בסוואנות של אפריקה אלה הם אוכלי עשב גדולים – אנטילופות, ג'ירפות, זברות ועוד. חיות בר אוכלות עשב נדירות אצלנו אבל יש הרבה צאן ובקר, מזה לפחות 10,000 שנים, וזו הסיבה העיקרית לעושר הקוצים:בעלי החיים מעדיפים את הצמחים הטעימים יותר, הרכים יותר. הם אוכלים אותם ויוצרים סלקציה לטובת הצמחים המוגנים. קוצים בארץ מתפתחים בעיקר בעונה היבשה, מסוף האביב ולאורך הקיץ. בחורף יש פחות צמחים קוצניים, וצמחים רבים דוגמת דרדר ממשפחת המורכבים וחרחבינה ממשפחת הסוככיים אינם קוצניים כלל בחורף. הם מפתחים איברים קוצניים לקראת הקיץ.הסיבה לכך היא כי בעוד שיש אצלנו יש הבדל עצום בין חורף לקיץ (העונה הלחה והעונה היבשה) מבחינת כמות המזון הצמחי העומדת לרשות בעלי החיים: בעונה הלחה - בחורף ובאביב, יש שפע של צמחים ירוקים, מזון לבעלי החיים, וכמות המזון פוחתת מאוד בקיץ. לעומת זאת, בחקלאות מסורתית, כמות הצאן והמקנה התלויה במרעה הטבעי קבועה במשך השנה.לכן בחורף לחץ הרעיה מבחינת הצמח הבודד והסכנה להיאכל – קטנים, וקטן היתרון בהיות מוגן. בקיץ הלחץ עצום, ולכן יש צורך קיצוני להיות מוגן. כמות הצמחייה הטבעית – מזונם של המקנה שמשתנה באופן קיצוני מעונה לעונה - מעניקה יתרון שרידותי עצום לצמחים הירוקים בעונה היבשה שהם בעלי אמצעי הגנות מטריפה. בעלי החיים אוכלי הצמחים ישתדלו להימנע מאכילת צמחים קוצניים או רעילים, וכך הם יוצרים העדפה לטובת הקוצניים, שהיא משמעותית הרבה יותר בעונת החסר – הקיץ.הסלקציה עובדת אמנם ברמת הפרט, אך באה לידי ביטוי ברמת האוכלוסייה והמספר של צמחי הקוצים בקיץ עצום.
נעצוצית סבוכה. צילום: ירון וול
צמחית ארץ ישראל, כחלק מערש התרבות האנושית, חשופה כאמור לרעיה חזקה של צאן ובקר כבר יותר מ-10,000 שנה. ואכן, למרבית צמחי הקיץ שלנו יש הגנה - קוצים או הגנות אחרות, כמו הגנה כימית. ה"מחיר" של הקוצים שהם אמצעי הגנה יעיל בפני הבקר והצאן, קטן ממחירם של רעלים. והתוצאה: ארץ זבת חלב ודבש וקוצים.ובמבט רחב יותר – המזרח התיכון, וארץ ישראל בתוכו, הוא האזור עתיר הקוצים בעולם – האזור בו השיעור היחסי של מיני צמחים קוצניים הוא הגבוה ביותר. זהו גם האזור בו קוצים תופסים את המקום הגדול ביותר בנוף.לעומת זאת, באזורים הטרופיים אין עונתיות, כמות הצמחים הירוקים קבועה לאורך השנה וגם מספר אוכלי העשב הגדולים קטן יחסית. לכן אין בהם שיעור גבוה של מינים קוצניים.הגנה יכולה להיות גם תלוית זמן: הקוצים על פרי הצבר מגינים עליו מאכילה טרם זמן – קליפת הפרי קוצנית מאוד – ואין לגעת בה. כאשר הפרי מבשיל, הוא מתבקע וציפורים קטנות שאוכלות את תוכו מפיצות את הזרעים.
קוצים על הפירות משמשים להגנה, אך גם להפצה: כך למשל, הקוצים על פירותיהם של הגזר (סוככיים) והלכיד (מורכבים) נאחזים בפרווה של בעלי-חיים ובגרביים שלנו, וכך מופצים למרחק. פירות הקוצניים של כפתור החולות (כפתוריים) ושל מיני הכרבולת (קטניות) מונחים על הקרקע ונתפסים בכפות ופרסות של בעלי חיים, וגם בסוליות הנעליים שלנו, ומופצים.
קוטב מצוי. צילום: איתן שפירא
יש קבוצת קוצים מיוחדת שתפקידה הוא לסייע לצמח לטפס על צמחים אחרים:בעוד שהקוצים שנועדו להגנה פונים תמיד החוצה, קדימה, כמו חרבות שלופות להגן, הרי שקוצים שנועדו לעזור בטיפוס הם מאונקלים והקצה שלהם פונה מטה או אל הגבעול.כך הם הקוצים של צמחים כמו קיסוסית קוצנית, ורד הכלב, צלף קוצני (כן, גם הוא יודע לטפס) ועוד. צמחים אלה שולחים ענף ירוק ארוך ורך מעלה, אל כיוון צמרת העץ או הקיר שעליו הם מטפסים, וכשהגבעול נוגע בגזע או בקיר, קוציו המאונקלים נאחזים בו כמו קרסים.
ונסיים בזר פרחים... סליחה, קוצים! כולם יפהפיים, אך דוקרים: