על הגזע הזוכר של אלוני המולדת, אלוני התבור המעוקלים שנכרתו.

שפעת פרחים שלא ראיתי עד אז כמותה, חבורות של חזירי הבר המשוטטות בחופשיות על דרכי המערכת, שועלים אדמדמים שאינם חוששים מהרכב המשוריין הצבאי, ולהקות עצומות של זרזירים. מהמרחבים שנפתחו מזרחה, אל נחל הרוקד ומעבר לו, עלו ניחוחות נפלאים. ו"האגמים העונתיים", כפי שהם מכונים במפות הצבאיות, הבהיקו בברק כספי ומאיר. ולאורך דרכי המערכת, כבישי הביטחון ודרכי הטשטוש צמח החורש הצפוף של אלוני התבור.

אבל במלחמה כמו במלחמה – היו מארבי מחבלים וירי מפתיע של בזוקות מתוך סבך האלונים ממש. ובאחת המפקדות הממונות הוחלט לדלל באכזריות את חורש האלונים. יפים ככל שהינם, עתיקים ככל שהינם, שרידי יער קדמוני וצפוף – שום דבר לא עזר, והקרב בין אלוני התבור וצה"ל החל. כמה צוותים מיומנים של כורתי עצים, מצוותי הנוי של קיבוצי עמק הירדן, עלו למעלה, אל הרמה. הם הביאו איתם משורים מכנים טרקטורים ועגלות עמוסות בציוד. ומנגינה רעה וצורמת החלה לנסר באוויר: מנגינת המסורים המתנפלים על האלונים שבצידי הדרך.

בסיורי הבוקר שלנו ראינו בכל יום איך מתרחק חורש האלונים, ואיך נחשפות רצועות של אדמה מוצלת שלפתע האירה עליה שמש חזקה. הגזם שנאסף נמכר לסוחרי עצים ופחמים, ואפשר היה לראות את נחילי הדבורים המזמזמות, שלא הרפו ממתק פריחת האלונים, גם לאחר שהצמרות קרסו. אילן מחמדים זה, על גזעו המפותל והחרוץ, ועל פריחתו השופעת חסרת הצבע, פשוט הלך והתמעט מדי בוקר. עצרנו כמובן ליד הכורתים, שוחחנו איתם, שאלנו אם לא חבל להם על האילנות הללו, ואם לא כואב להם הלב על הכריתה האכזרית. אבל גם הם וגם אנחנו, הם כאזרחים חובבי טבע, ואנחנו כחיילי מילואים נפעמים מהמראות, נכנענו לפקודות.

בוקר אחד עצר אותנו כורת האלונים, כמדומני שהוא היה מקיבוץ אפיקים, אבל אינני זוכר בביטחון, וסיפר לנו סיפור מעניין: הוא מצא על אחד מגזעי האלון המחורצים, בני מאות השנים, שיירי חריתה. לב שותת מפולח בחץ, וכתובת קצרה בערבית. על פי דבריו, הייתה זו שבועת אהבה של חייל תורכי צעיר לאהובתו, משנת 1917. הכתובת הייתה בתורכית, באותיות ערביות, זה היה כמה שנים לפני מהפכת אתא תורכ. המעניין הוא, כך אמר, שהכתובת והחריתה התרחבו והעמיקו עם השנים. הוא גזר את פלח הגזע עם שרידי הכתובת, שלא ייפול לידי עושי הפחמים. ואם נזכה להיפגש שוב, בדרך המערכת בסיור הבוקר, הוא יביא את הגזיר איתו, להראות לנו את נפלאות גזע האלון הזוכר.

ובאמת נפגשנו שוב לאחר כמה ימים. וגזיר העץ היה איתו. עצרנו את הסיור וירדנו לראות. אינני יודע באמת אם הייתה זו שבועת אמונים תורכית בערבית. ואינני יודע באמת האם היה זה לב מפולח בחץ, או מתווה פתלתול של גזע האלון המחורץ. קשה היה להבחין במראה ברור. מישהו מאנשי הסיור אמר שאכן, לקליפת גזעי אלון התבור יש זיכרון ארוך. ואחר כך נשכח ממני לגמרי כל הסיפור.

אחרי כמה שנים, כשנתפרסם בעיתונות סיפור הטייסים התורכים שנפלו בעמק הירדן, והגלעד שהוקם לזכרם, נזכרתי בסיפור הרחוק ההוא. הסיפור על החריתה התמימה והנלהבת, של החייל התורכי הצעיר, בשנת 1917. ועל הגזע הזוכר של אלוני המולדת, אלוני התבור המעוקלים שנכרתו.