התשובה הפשוטה לשאלה היא "כל צמח בזמן שלו, מתי שהדבר הכי מתאים לו מבחינת מחזור החיים ומבחינת המשאבים שעומדים לרשותו".אבל מה היא העונה המתאימה - העונה המתאימה לתרדמה של הזרעים? לנביטה? לגדילה? התשובה לשאלות אלו היא "העונה בה יש מיקסום של התועלת בין זמינות המשאבים לייצור פירות, יכולת הפצת הזרעים, שמירה של הזרעים מטורפים, וזמינות משאבים לנביטה". זה נשמע מסובך ואכן, כאן ההסבר נהיה מורכב.רוב צמחי הארץ הם בני-חלוף – צמחים עונתיים המקיימים חלקים ירוקים רק בחלק מחודשי השנה, בעונת הגשמים ובאביב. כ-55% מצמחי הארץ הם צמחים חד-שנתיים שנובטים עם הגשמים, גדלים ומתפתחים בחורף, פורחים באביב ומתייבשים ומתים בסוף האביב – תחילת הקיץ. מינים רבים נוספים הם גיאופיטים (צמחי בצל ופקעת) שגם הם מתחילים את מחזור הגידול שלהם עם בוא הגשמים ומסיימים אותו בראשית הקיץ אך הם לא מתים, אלא נכנסים לתרדמת קיץ (למשל רקפת ועירית). כל אלה 'נאלצים' להבשיל את פירותיהם בסוף מחזור הגידול, כלומר בסוף העונה הלחה.
פטל קדוש - פירות בהבשלה. צילום: נעם עביצל
לצמחים האלה, ברובם, יש פירות יבשים עם זרעים שמתפזרים ביובש, לקראת הקיץ. אין להם ברירה אחרת שכן כל חלקיהם הירוקים מתייבשים ומתים בקיץ. הזרעים של צמחים אלה יהיו חשופים במשך כל הקיץ, שהוא לפעמים ארוך מאד, לסכנת טריפה (על ידי נמלים, מכרסמים ועוד). עונת הנביטה והלבלוב תגיע רק בסתיו המאוחר, עם הגשמים.הצמחים בהם נעסוק הפעם הם צמחים רב שנתיים הפעילים במשך כל השנה. צמחים אלה יכולים למשוך את עונת ההבשלה שלהם עד לסתיו. מרבית מיני העצים, השיחים והמטפסים בארץ שייכים לקבוצה זו. לצמחים עם פירות מבשילי סתיו יש יתרון בתנאי האקלים של הארץ כי הזרעים שלהם מוכנים להפצה 'בעונה הנכונה' בה מגיעים הגשמים ועמם תנאים טובים לנביטה ולהתבססות. הזרעים שמבשילים בסתיו הם הרבה פחות חשופים לסיכוני טריפה ולשאר פגעי הקיץ. רוב המינים רוב מפיצי הסתיו פורחים 'עם כולם', באביב, ובשביל להפיץ בסתיו הצמח צריך להיות מסוגל לקיים את פירותיו וזרעיו לאורך כל הקיץ על צמח האם, ולהרחיק מהם טריפה.בתוך אלה יש בארץ קבוצה לא קטנה של צמחים בעלי פירות עסיסיים שמבשילים ומפיצים את הזרעים דווקא בסתיו. הפירות העסיסיים נותנים גמול אנרגיה גבוה למפיצים ודורשים מהצמחים הרבה משאבים. משאבים נוספים נדרשים מהצמח גם כדי לקיים את הפירות על צמח האם לאורך זמן רב. האם זה 'כדאי' לצמח? ברור ש'כדאי' שכן אם לא היה כדאי, למה להם להשקיע כל כך הרבה בפירות?
פירות עסיסיים נפוצים בצמחים מכל חלקי העולם למעט מדבריות. פירות כאלה הם לרוב גדולים, צבעוניים, לעיתים קרובות ריחניים מאד. הפירות מושכים בעלי חיים מפיצים (יונקים וציפורים) שיבואו, יאכלו את הפרי עם הזרעים שבתוכו, יהנו מהסוכרים (ברובם) והשומנים (אבוקדו וזית למשל) שבפרי ויפיצו את הזרעים למרחקים. רבים מהפירות העסיסיים הללו עולים על שולחננו.המינים של פירות עסיסיים שייכים למשפחות צמחים רבות מאד – ורדניים, שושניים, דלועיים, סולניים ואפילו דגניים. הם אינם בהכרח קרובים זה לזה. הם גם ממוצאים גיאוגרפיים מגוונים -העגבניה ממרכז אמריקה, התפוז ממזרח אסיה, הפטל והתפוח מאירופה וממערב אסיה, הבננה מדרום-מזרח אסיה, האפרסמון מסין, תות-שדה מצפון-אמריקה, ענבים ותמר מאזורנו, גויאבה ואננס מדרום-אמריקה וכן הלאה. ולא, למרות שמו הקיווי הוא לא מניו-זילנד, הוא מסין ושמו ניתן לו בגלל הצבע, הצורה ובייחוד הקליפה השעירה. יש כאן מצב שבו שני הצדדים נהנים - בעלי החיים נהנים ממנת המזון הטעימה והצמחים מקבלים בתמורה 'שירותי נסיעות' לזרעים שמופצים ומועברים הרחק מצמח האם. בנוסף לכך, המעבר במערכת העיכול של בעלי החיים משפר את כושר הנביטה של הזרעים וכאשר הם מופרשים, הם מופרשים עם ערימה קטנה של דשן וזבל. שני הצדדים כאמור יוצאים נשכרים מאד.
קטלב מצוי - פירות בשלים. צילום: נעם עביצל
בתרבות 'שברנו' את העונתיות של הבשלת פירות רבים ו'לימדנו' רבים מהמינים בעלי הפרי העסיסי לעשות פירות כמעט כל השנה, אבל בטבע לכל פרי יש עונה משלו.באזורים הטרופיים בהם אין עונתיות ברורה ויש שפע של מים זמינים לצמחים כל השנה, הפירות העסיסיים מבשילים במשך כל חודשי השנה.באזורים הממוזגים (חורף קר, קיץ חמים וגשמי קיץ) - אירופה, צפון אמריקה וחלקים גדולים של אסיה; פירות עסיסיים מבשילים בעיקר בקיץ עד תחילת הסתיו. בסתיו יש סיכוי לקרות והפירות העסיסיים עלולים לקפוא ולהנזק.האקלים הים-תיכוני של אזורנו מאופיין בחורף קצר, קריר וגשום וכמעט ללא טמפרטורות קפיאה; וקיץ ארוך, שחון וחם. רוב פירות הבר העסיסיים באזורנו מבשילים דווקא בסתיו המאוחר, מסוף אוקטובר עד תחילת החורף. בעונה הזו העונה הקרקע נמצאת בשיא היובש. גשמי הסתיו מרטיבים רק את שכבות בקרקע העליונות ויש מעט מאד מים זמינים לצמחים בעומק הקרקע, שם נמצאים שורשי העצים, השיחים והמטפסים הגדולים. ובכל זאת, פירות הבר העסיסיים אצלנו, הדורשים הרבה מים, מבשילים אצלנו דווקא בסתיו. ריבוי של פירות בר עסיסיים בסתיו המאוחר היא תופעה חריגה בקנה מידה עולמי, ואופיינית רק לאזור שלנו – מזרח אגן הים התיכון ודרום-מערב אסיה. יש כאן קונפליקט הישרדותי.
אגס סורי - פירות בסתיו. צילום: נעם עביצל
הפירות שעולים על שולחננו הם לרוב בעלי צבע לא ירוק – צהוב, אדום, סגול; ויש להם ריח חזק ואופייני – תפוז, בננה, גויאבה, תות שדה, מלון, תפוח. לרוב הפירות העסיסיים של מיני הבר בארץ יש צבע אדום בוהק או צבע כהה מאד - מחום דרך כחול-סגול כהה עד שחור, אך לא צהוב; הם עגולים, מבריקים; וחסרי ריח. בנוסף לכך הם קטנים - הקוטר שלהם עד סנטימטר. בנוסף לכך רוב הפירות העסיסיים המבשילים אצלנו בסתיו נשארים על הצמח ולא נושרים בקלות.תכונה נוספת המשותפת לפירות של רבים ממבשילי הסתיו אצלנו (אל תדאגו, לא כולם) היא כי הם מכילים חומרים משלשלים ולכן אנו חשים בטעמם מרירות קלה או טעם לוואי לא נעים. כאלה הם הפירות של הקיסוסית, הקיסוס, המורן, האשחר ועוד. אם מסתכלים על בית הגידול ועל צורות החיים האופייניות לצמחים הבר בארץ עם פירות עסיסיים, אלה הם בעיקר עצי חורש (קטלב, עוזרר), מטפסים (קיסוסית, אספרג, פטל, יערה, קיסוס, פואה) או שיחים (הדס, אלת המסטיק, אשחר) ים-תיכוניים. אלה הם צמחים ממשפחות שונות ורובם כלל אינם קרובים זה לזה.הצירוף של כל התכונות הללו בצמחי הבר שלנו מכונה 'סינדרום פירות הסתיו'.
אשחר רחב עלים - פירות. צילום: נעם עביצל
'סינדרום' בעגה הביולוגית הוא צירוף של תכונות שחוזר על עצמו במינים שהם רחוקים זה מזה מבחינה גנטית אך חיים בתנאי סביבה דומים, עם משאבים מוגבלים ולחצי סביבה דומים.ובכן, נסכם את התכונות (סימפטומים) המרכיבות את הסינדרום של 'פירות עסיסיים המבשילים בסתיו': עצים שיחים או מטפסים; לפירות צבעים חזקים (שחור, אדום) שבולטים על רקע העלוה הירוקה, מבריקים; חסרי ריח; מכילים הרבה סוכר וגם חומרים משלשלים; קטנים; לא נושרים בקלות.
פירות עסיסיים נאכלים על ידי יונקים וציפורים.'סינדרום פירות הסתיו' לא מתאים ליונקים הנפוצים בארץ – ארנבות, דורבנים, צבאים, חזירי בר, שועלים ועוד, שכן אלה לא מטפסים על עצים. גם פרי קטן מאד לא מתאים להם בגודלו. בנוסף לכך הרבה מהיונקים הם עיוורי צבעים כלומר אדישים לצבע האדום. פירות הסתיו הם חסרי ריח בעוד שליונקים יש חוש ריח מפותח שמהווה חלק חשוב מיכולתם למצוא מזון מתאים.התשובה היא אם כן ציפורים. הציפורים אוכלות הפירות (יונים ותורים, בולבולים, שחרורים ועוד רבים) נמצאות כמובן הרבה מאד על העצים. הן רואות צבעים ואת הברק של הפירות. הן תתרניות (חסרות חוש ריח). הן מסתפקות במנת מזון קטנה כי הן קטנות. והחומר המשלשל לא מפריע להן כי מחזור העיכול שלהן מהיר מאד והן מספיקות לנצל את הסוכרים שבפרי ולספוג את הנוזלים שבו לפני שיעזוב את גופן.ותתארו לעמכם מצב בו ציפור שיר קטנה תמלא את קיבתה בפרי טעים ואחר כך לא תוכל כמעט לעוף כי הבטן שלה כל כך מלאה. החומרים שמשלשלים מעט ממש לא מפריעים לציפורים, ולהיפך – הם 'משחררים' אותן ממשקל עודף במערכת העיכול שלהן.
אשחר ארץ ישראלי - פירות. צילום: נעם עביצל
הראשון שהציע הסבר מקיף לכך היה פרופ' אוריאל ספריאל מהאוניברסיטה העברית, זואולוג שחקר את נדידת הציפורים בארץ. פרופ' ספריאל היה גם הראשון שזיהה את תופעת נדידת הציפורים העצומה מעל מפרץ אילת בסתיו ובאביב.וההסבר הוא כזה: באירופה ובצפון-מערב אסיה עונת הקיץ היא עונת השיא מבחינת נוכחות של ציפורים מפיצות זרעים. בעונה הזו הן מקננות באזורים אלה וזקוקות להרבה מזון. שיא העונה מבחינת צריכת המזון שלהן הוא סוף הקיץ – אז הן אוגרות מזון בגופן לקראת נדידת הסתיו, ואז גם האוכלוסייה של הציפורים היא הכי גדולה לאחר התבגרות גוזלי העונה. בהתאמה, עונת הקיץ ובייחוד סופו, היא שיא עונת הפירות העסיסיים באירופה ובצפון-מערב אסיה.בסוף הקיץ הציפורים מתחילות לנדוד דרומה. המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו הוא מסדרון מעבר הכרחי לכוון אפריקה והרבה מהציפורים לא רק חונות פה (ומחדשות משאבים) אלא גם נשארות לחרוף בארץ. פירות עסיסיים מחכים להן על עצים, שיחים גדולים ומטפסים. הן אוכלות את הפירות, ומכיוון שהן עוברות מעץ לעץ, הזרעים שילשלשו (ההפרשה של הציפורים נקראת לשלשת) יעברו למקום המתאים בו גדלים עצים ומטפסים.
ואיך אפשר שלא ליהנות מאכילת פירות הבר העסיסיים של הסתיו? נמנה כמה בין צמחי הבר בארץ שיש להם פירות סתיו ממש טעימים למאכל:
צמחי בר בארץ עם פירות עסיסיים שמבשילים בסתיו: