ביקיית הכרשינה צמח
חד-שנתי, קרח או עם שערות קצרות. גובהו 50-10 ס"מ. ה
גבעולים זקופים, מסתעפים מבסיסם, קשיחים מעט ומצולעים. העלה מורכב-מנוצה, ובו 15-5 זוגות
עלעלים. בבסיסו זוג עלי-לוואי. אורך העלה 10-4 ס"מ ובקצהו קנוקנת מנוונת. העלעלים
יושבים כמעט, דמויי ביצה מאורכת, קצה העלעל קהה ובמרכזו חוד קצר. אורכו 1.5-0.5 ס"מ.
התפרחות זקופות, ובכל אחת 4-1 פרחים.
עוקץ התפרחת קצר מהעלה שמחיקו היא יוצאת. לפרח עוקץ קצר, אורכו 1.5-1.0 ס"מ. אורך ה
גביע 7-5 מ"מ, שיני הגביע דמויות מרצע ארוכות במקצת מהצינור. אורך ה
כותרת כמעט כפול מאורך הגביע, צבעה כחול מלבין. ה
תרמיל משולשל, מאורך ומשונץ. אורכו 2.5-1.2 ס"מ, והוא מכיל 4-2 זרעים כדוריים או מצולעים במקצת. קוטרם 5-4 מ"מ. הזרעים מרים מאוד ולכן לא משמשים למאכל אדם אך נחשבים כמזון טוב לבהמות.
מוצאה של ביקיית הכרשינה הוא מדרום-טורקיה, סוריה וצפון עירק. היא אחד מהצמחים שעברו ביות בעולם העתיק והייתה גידול חקלאי בארצות הים התיכון. היא נזכרת בספרות יוון ורומא העתיקות כצמח מספוא וכצמח מרפא. גם בארץ ישראל היא שימשה עד העבר הלא רחוק כצמח מספוא וכמקור לזבל ירוק.
היא גדלה כפליט-תרבות בכל אזורי הארץ מצפון לנגב.
כתבה: ליאורה קרת
הסוג ביקיה
פרח
פרפרני טיפוסי, ו
עלה מנוצה ובקצהו
קנוקנת – הרי זו לרוב ביקיה (או לפעמים גם אפון או טופח או עדשה). ליתר בטחון נבדוק תכונות נוספות, המבדילות ביקיה מסוגים דומים: לעלה הביקיה יש בבסיסו זוג עלי-לוואי, קטנים מן העלעלים. במינים רבים יש
צופנים על עלי-הלואי או על עלי הגביע. משערים שהצוף המופרש מהם, המושך נמלים, מסייע בכך שהנמלים מגינות על הצמח בפני זחלי פרפרים העלולים לאוכלו. הפרי סרגלי, אורכו לפחות כפול מרוחבו. עמוד ה
עלי כפוף וראשו שעיר. זה סוג נפוץ, עם 150 מינים בעולם, 24 מינים בארץ. שמו נזכר כבר בתלמוד הירושלמי ובתוספתא, והוא דומה לשם המדעי. הניקוד של האות הראשונה נקבע בחיריק, בעקבות השם המדעי, אך בקהל החקלאים מקובל לבטאו בפתח. מינים אחדים תורבתו, בראשם הפול, שהוא מין בסוג ביקיה, וכן הכרשינה, ומינים אחדים משמשים כמספוא מזין לבהמות. הפריחה חלה באביב. בסיס ה
גביע מעוגל או מגובנן, ונאגר בו צוף. בפרח 10
אבקנים, זיריהם של 9 מהם מאוחים לצינור ששפתו העליונה מלוכסנת. ההאבקה היא מטיפוס "משחת השיניים": כל נגיעה של חרק בפרח גורמת לגושיש אבקה לצאת מבעד לסדק בראש הסירה (עלי ה
כותרת הפנימיים) ולדבוק בבטן החרק, ובביקור הבא יצא שוב גושיש נוסף. האבקנים מבשילים לפני העלי, מה שמגדיל את הסיכוי להאבקה הדדית, אך יש גם עונת חפיפה, ואז שכיחה האבקה עצמית. עמוד העלי שעיר. הפרי
תרמיל מוארך ופחוס. קשוותיו מסתלסלות בהתייבשן ונפתחות ב"פיצוץ", הזורה את הזרעים למרחק קטן. מספר הכרומוזומים 10, 12 או 14 או מכפלה של אלה. במינים רבים מופיעים בצמח שני מיני פירות: פרי רגיל הנישא בראשי ענפים, ופרי אחר המבשיל מתחת לפני הקרקע. בכל חלקי הצמח, ובעיקר בזרעים, יש לעתים רעלים הפוגעים בחרקים, אך אינם גורמים נזק ליונקים, לאדם ולבהמתו. תפוצתו העולמית של הסוג מרוכזת בעיקר סביב הים התיכון, במזרח התיכון ובדרום אירופה.
כתב מייק לבנה
מקורות מידע
הצמח במקורות
הכרשינה נזכרת במקורותינו מהמשנה ואילך. זיהוי המין מופיע אצל הרמב"ם ורבים אחריו כולל עמנואל לעף. היא שימשה בתקופת המשנה כמאכל לבהמות וגם כתרמילים לא בשלים למאכל לאדם. במשנה ובתלמוד הלכות רבות הקשורות לכרשינה. גודלו של זרע הכרשינה שימש כמידה לגודלו של הנקב באוזנו של עבר עברי שנרצע, וכמום הפוסל את הכוהן מלכהן בתפקידו.
הצמח שימש בימי אבותינו גם כחומר השריה ונקוי שנקרא "בורית הכרשינה" מפני שקליפת הזרע שלו מכילה סאפונינים המקציפים את המים.
ד"ר משה רענן כותב בפורטל הדף היומי:
הכרשינה מוזכרת גם בקשר להכנת הקטורת: "תנו רבנן: פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' .... בורית כרשינה תשעה קבין ... בורית כרשינה ששפין בה את הציפורן כדי שתהא נאה וכו'" (כריתות ו ע"א).
רבו הפירושים למהותה של בורית הכרשינה ולדעתו של פרופ' זהר עמר הכוונה לחומר ניקוי (הבורית משמשת כשם לומר ניקוי במקומות רבים בספרות חז"ל) שהופק מהצמח בקיית הכרשינה. בקליפת הזרעים יש ריכוז גבוה של ספונינים ונהגו להשרות במשרה שהוכנה מהם את הצפורן על מנת לנקותה וליפותה. זהר עמר מצטט איזכורים מהספרות הרפואית בהם תוארה הכרשינה כצמח מחטא.
ייתכן והשתמשו במי כרשינים לשרות את הצפורן שהייתה אחד מסממני הקטורת לצורך עיבודה ("כדי שתהא עזה"). זרעי הכרשינה מכילים ריכוז גבוה של אשלגן וזו היא "בורית הכרשינה".