זון
אשון (זוּן) הוא דגני
חד-שנתי שכיח מאוד מתת-משפחת סיסניים. הוא מסתעף מבסיסו בלבד, ענפיו זקופים, גובהם 20 ס"מ. טרפי העלים גלולים לאורכם בצמח צעיר. ה
לשונית קרומית.
זון אשון פורח באביב, ממרס עד מאי. ה
שיבולית פחוסה, דמויית חרב, מהודקת לגבעול בצידה אל תוך שקע בציר התפרחת. השיבוליות ערוכות על הציר לסרוגין, וכך גם השקעים, כך שהציר זיגזגי במקצת. לשיבולית הקיצונית 2 גלומות, לכל היתר רק גלומה אחת, חסרת מלענים. בשיבולית 3–8 פרחים. אורך הגלומה פחות מ-2 ס"מ.
זון אשון נפוץ בכל אזורי הארץ, בעיקר בצפון ובמרכז. הוא גדל ב
בתי-גידול טבעיים ומושפעי-אדם כאחד:
בתה, שדות-בור ו
חורש פתוח, וגם מעזבות, צידי דרכים וישובים. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון והמזרח התיכון.
המין רב-צורות, מונים בו בארץ 3 תת-מינים, מהם אחד נדיר, גדל בקרקע חולית בצפון אזור החוף ובקרקע כבדה בחבל ההר במקוטע (גליל עליון, כרמל, יהודה). תת-מין אחד מדברי, גדל בצפון הנגב ובדרום מישור החוף; ותת-מין אחד שכיח בכל אזורי הארץ.
בסוג 12 מינים, 6 בארץ. התפרחת
שיבולת, ובה שיבוליות רבות-פרחים
רעופים, היושבות לסרוגין בשקעים בציר התפרחת. לרוב השיבוליות גלומה אחת בלבד, כי הגלומה הפונה אל ציר התפרחת התנוונה. יש בהם מועילים כצמחי מרעה ויש מזיקים מאוד כעשבים שוטים, במיוחד המין
זון משכר, שזרעיו היו מתערבבים בזרעי החיטה ומורידים מאיכותה, או אף הופכים אותה לרעלית ומסוכנת לאכילה. היום מצאו דרכים להפריד בין זרעי הזון לזרעי החיטה.
כתב: מייק לבנהמקורות מידע
הצמח במקורות
השם זון נזכר בכתבי חז"ל: החיטה והזונין אינם כלאיים זה בזה (כלאיים א, 1); ותורמין... חוץ מן הזונין על החיטים, שאינן אוכל (תרומות ב, 6); זונין מין חיטין הן, אלא שהפירות מזנין (ירושלמי).
נזכר גם בברית החדשה (מתי יג). ר' מאמרו של אפריים הראובני ב"תרביץ" שנה י, ספר ב. השם נשמר בפי ערביי הארץ עד היום.
כתב: מייק לבנה