בן-חיטה שרוני הוא דגני
חד-שנתי גבוה (40–100 ס"מ), שרוע בבסיסו ומזדקף בגבעוליו המסתעפים מהבסיס. חלקיו התחתונים נושאים עלים דלילים.
בן-חיטה שרוני פורח ממארס עד יוני. ה
שיבולת דקה וארוכה, דו-טורית, שווה בעוביה לכל אורכה, ציר השיבולת זיגזגי מעט. אורכה בלי ה
מלענים 7–13 ס"מ, ואורך כל
שיבולית 8–13 מ"מ. המלענים קצרים, פונים מעלה, כמעט מקבילים לגבעול, סוטים ממנו רק בזווית קטנה (חדה), והם גדלים באורכם כלפי קצה השיבולת. יחידת-התפוצה היא שיבולית, היינו השיבולת מתפרקת אחר ההבשלה לשיבוליות בודדות. הגרגר מעורה.
בן-חיטה שרוני גדל בארץ בשדות-בּוּר בקרקע חולית במישור החוף – רק בעמק עכו, בשרון ובפלשת. הוא מין
אנדמי או תת-אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת לחופי ישראל ולבנון בלבד. המין התגלה ותואר כמין חדש למדע בידי החוקר הישראלי אלכסנדר אייג – מאבות המחקר של הסוג בעולם. במחקר משותף של הישראלי אורי קושניר והאוסטרלי ג'יראלד הלורן נמצאו עדויות אחדות, שמין זה עשוי היה להיות בטבע תורם גנומי במהלך האבולוציה של
חיטת הבר – הלא היא אם החיטים התרבויות. אם אכן כך הוא – הרי חשיבותו עצומה: הן חשיבות היסטורית והן חשיבות מעשית לעתיד, להשבחה ולטיפוח זני חיטה משובחים, מזינים יותר או בריאים יותר או עמידים למחלות או לעקה.
בן-חיטה הוא סוג חשוב במשפחת ה
דגניים, תת-משפחת הסיסניים, והוא אחד הסוגים הגדולים במשפחתו במספר מיניו. אלה עשבים נמוכים, חד-שנתיים, לרוב עם שיבולת עבה ומלענים בינוניים עד ארוכים. יש בסוג 25 מינים, 11 בארץ, והוא (כפי שמרמז השם העברי) קרוב לסוג חיטה. שני הסוגים נגזרו מאב-מוצא דגני קדמון משותף, ומספר הכרומוזומים הבסיסי שלהם הוא x=7. למינים השונים של בן-חיטה, בדומה למיני החיטה, יש 14, 28 או 42 כרומוזומים. השם המדעי של הסוג משמעו ביוונית "דומה לתיש", או "חביב על תיש". חשיבותו לאדם נובעת מכך, שהגנומים של שניים ממיני בן-חיטה שותפים ליצירת החיטה התרבותית. במבנהו הוא מתאפיין בכך שהשיבוליות ערוכות אחת-אחת על ציר השיבולת (שלא כמו בשעורה, שם הן ערוכות שלוש-שלוש), רחוקות זו מזו. בכל שיבולית 2–8 פרחים. הגלומות הן לרוב גדולות ורחבות במיוחד, דמויות ביצה, והן גלדניות, מעורקות, מסתיימות לרוב במלען. הגרגיר מוארך ופחוס, ובקצהו ציצת שערות.
כתבו: אורי קושניר ומייק לבנה
מקורות מידע