בן-חיטה מדברי הוא דגני
חד-שנתי זקוף, גובהו 15–25 ס"מ. הוא מסתעף בבסיסו, בקרבת הקרקע, לקנים רבי-פרקים, מה שמשווה לו דמות של
שיח, המזדקף בחלקו העליון.
בן-חיטה מדברי פורח ממארס עד מאי. ה
שיבולת דקה, אורכה 20–30 ס"מ, עוביה שוה לכל אורכה. 8–14
מלענים בולטים ממנה סביב-סביב, והם ארוכים ושווים למדי באורכם. הם פונים מעלה והצִדָּה, בזווית רחבה לגבעול, ומקנים לתפרחת הופעה קוצנית. הגלומות קצרות בדרך-כלל מהמוצים. לגלומה 2–3 מלענים, למוץ 1–3 מלענים. השיבולת נושרת בהבשלתה כיחידה אחת. הגרגר מעורה (אינו חופשי).
בן-חיטה מדברי נפוץ בארץ במדבריות ובערבות בכל חלקי הנגב ובאזורים הגובלים בו.
תפוצתו העולמית משתרעת בדרום-מזרח הים התיכון ובמרכז אסיה: ארצות דרום ברית המועצות האסיאתיות לשעבר, דרום רוסיה, אפגניסטן, פקיסטן, אירן, עירק, כווית, ערב הסעודית, דרום תורכיה ומזרחה.
בן-חיטה הוא סוג חשוב במשפחת ה
דגניים, תת-משפחת הסיסניים, והוא אחד הסוגים הגדולים במשפחתו במספר מיניו. אלה עשבים נמוכים, חד-שנתיים, לרוב עם שיבולת עבה ומלענים בינוניים עד ארוכים. יש בסוג 25 מינים, 11 בארץ, והוא (כפי שמרמז השם העברי) קרוב לסוג חיטה. שני הסוגים נגזרו מאב-מוצא דגני קדמון משותף, ומספר הכרומוזומים הבסיסי שלהם הוא x=7. למינים השונים של בן-חיטה, בדומה למיני החיטה, יש 14, 28 או 42 כרומוזומים. השם המדעי של הסוג משמעו ביוונית "דומה לתיש", או "חביב על תיש". חשיבותו לאדם נובעת מכך, שהגנומים של שניים ממיני בן-חיטה שותפים ליצירת החיטה התרבותית. במבנהו הוא מתאפיין בכך שה
שיבוליות ערוכות אחת-אחת על ציר השיבולת (שלא כמו בשעורה, שם הן ערוכות שלוש-שלוש), רחוקות זו מזו. בכל שיבולית 2–8 פרחים. הגלומות הן לרוב גדולות ורחבות במיוחד, דמויות ביצה, והן גלדניות, מעורקות, מסתיימות לרוב במלען. הגרגיר מוארך ופחוס, ובקצהו ציצת שערות.
כתבו: אורי קושניר ומייק לבנהמקורות מידע