שקד הרמון הוא שיח נשיר לא גדול, הגדל בר בארץ באזור הר הנגב. לרוב הוא גדל על סלעים גירניים וקרקע רדודה בחברת האלה האטלנטית ברום של 900-700 מ'. אולם כאשר הוא מתפתח שנישה בה הקרקע עמוקה באותו בית גידול, הוא עשוי להתפתח לעץ.
עליו קטנים ומחודדים בראשים, מסורגים על הגבעול. הענפים הצדדיים דקים ומסתיימים בקצה מחודד ודוקרני. הפריחה מתקיימת בחודשי פברואר מרץ. מצבורי פרחים מסודרים לאורך הגבעול ורובם נפתחים באותו זמן. הפרח בעל חמישה עלי כותרת ורודים לבנים.
במרכז הצבע כהה מה שמבליט את הגוון הבהיר של רוב העלה. הגביע קצר בן חמישה עלי גביע מאוחים בבסיסם. האבקנים רבים והשחלה תחתית.
לאחר ההאבקה מתפתח פרי שהוא בית גלעין. הפרי דמוי ביצה, קהה בראשו. אורכו 25 מ"מ וקוטרו 17 מ"מ. כאשר מבשיל הפרי, נושרות הקליפה החיצונית והזרע נותר עטוף בקליפה קשה המגינה עליו.
זרעי שקד הרמון מרים ובלתי אכילים. רעילות השקדים מוקנית להם ע"י חומר המכילים את הרעל ציאניד שנקרא על-שמו של השקד – אמיגדלין. כל-עוד הזרע לא נפגע, האמיגדלין נשמר בתאים והרעל איננו פעיל אך אם מישהו מנסה לאכול את הזרע ומרסק את התאים, האמיגדלין בא במגע עם אנזים המפרק אותו ומשחרר את הציאניד. מנגנון הגנה זה בפני אכילה איננו מיוחד רק לשקד והוא ישנו בעוד צמחים, שהמפורסם בהם הוא צמח הקסבה שנקרא גם טפיוקה ומכינים משורשיו המעובים דייסות ומשקאות.
את שקד הרמון הגדיר פרופ' אבינעם דנין כמין חדש, אנדמי להר הנגב, בשנת 1980, אך ישנם חוקרים הסבורים שמין זה הוא אנדמי. תפוצתו היא מערב אירנו טורנית. הצמח נדיר ומוגן על פי חוק.
כתבה ד"ר ערגה אלוני
פורח בנחל אליאב באזור בורות לוץ לא רחוק מהאלות האטלנטיות
מקורות מידע
הצמח במקורות
השקד היה ידוע ומוזכר בתנ"ך ובתלמוד. בארמית שמו לוז. לירמיהו הראה הקב"ה את השקד כסמל: בדו-שיח בין הבורא לירמיהו נשאל האחרון: "מה אתה רואה ירמיהו ויאמר מקל שקד אני רואה.." ונענה: "כי שוקד אני על דברי לעשותו"..(ירמיהו א' יא')
פרי השקד שימש גם למאכל. כשהביאו בני יעקב מנחה ליוסף מזמרת הארץ (הפירות המשובחים), נכלל גם פרי השקד בתוכה: "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים".. (בראשית מג' יא').
הרמב"ם כותב בספרו פרקי משה: " השקדים הם המשובחים שבפירות", אפשר שהתכוון לסגולותיהם הרפואיות?!