גומא חום הוא עשב
חד-שנתי קיצי נמוך. גבעול-הפריחה אינו מתפצל, גובהו 10–40 ס"מ, חתכו משולש. עלי הבסיס שלו ארוכים כמעט כאורך גבעול-הפריחה היוצא מביניהם, רוחבם 3 מ"מ.
גומא חום פורח בקיץ ובסתיו, ממאי עד דצמבר. התפרחת עטופה ב
חפים סרגליים צרים שאורכם עד 10 ס"מ, ארוכים בהרבה מהתפרחת עצמה. החפה מרזבי, עם קרין בגבו. התפרחת סוככית, מורכבת מ-2–7 קרנות באורכים שונים, עד 3 ס"מ, ובראש כל קרן יושבת
קרקפת כדורית צפופה של
שיבוליות. השיבוליות פחוסות, אורכן 5–10 מ"מ, רוחבן 1–2 מ"מ, הן מורכבות מפרחים
רעופים בשני טורים
נגדיים מסודרים יפה. צבען ירוק, נוטה מעט לחום.
גומא חום שכיח בבתי גידול לחים במקצת ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה, בחבל הימתיכוני.
גומא הוא סוג ענק, הכולל 300 מיני צמחים (יש גורסים 600 או אף 700), הנפוצים על פני כל יבשות העולם, בעיקר באזורים טרופיים וסוב-טרופיים. בבסיס הצמח יוצאים עלים שה
טרף שלהם סרגלי, וה
נדן הוא צינור סגור. לצמח גבעול (שאינו נחשב לקנה, כי אינו חלול, וכך נבדיל בין
גומאיים לבין דגניים, הדומים להם, אך הגבעול שלהם חלול), ובראש הגבעול נישאת תפרחת בודדת בדמות
סוכך או קרקפת. הגבעול אינו מתפצל, חסר-עלים, והוא לרוב מצולע, עם 3 מקצועות. התפרחת עטופה ב
חפים הדומים לעלים. בתפרחת שיבולים אחדות, כל שיבולת מורכבת מ
שיבוליות פחוסות, ובכל שיבולית פרחים רבים. מוצי השיבולית ערוכים רעופים בשני טורים נגדיים. הפרח קטן, חסר
עטיף, אינו צבעוני. בכל פרח 3
אבקנים (לפעמים 2 או 1) ארוכים ומדלדלים כרגיל במואבקי-רוח, ו
עמוד עלי עם 2 או 3 צלקות, מסתלסלות לרוב. הפרי
אגוזית חד-זרעית. רוב מיני הגומא קשורים לבתי-גידול לחים, והם צמחי מים
עשבוניים עם
קני-שורש מעובים או
פקעות. קנה השורש משמש את הצמח גם לרביה וגטטיבית. במינים אחדים משמשים לאדם קנה-השורש או הפקעת כמקור לפחמימות למאכל או לחומרי מרפא. מינים אחרים מטפחים בגינות כצמחי נוי.
הידועים ביותר מבין מיני הגומא הם
גומא הפפירוס, ששימש מקור לנייר של הקדמונים, ו
גומא הפקעים, הנחשב לעתים כעשב הרע המזיק ביותר בעולם.
בישראל גדלים בר 22 מינים שונים של גומא, מהם רבים נדירים ושרויים בסכנת הכחדה, כי הסובב של מים מתוקים נמצא בכל העולם, ובמיוחד בארץ, בסכנת צמצום בגלל ייבוש וניקוז, דלדול מקורות המים, שימוש-יתר וזיהום.
במשפחת ה
גומאיים נכללים 3,000 מינים ב-85 סוגים, בארץ 8 סוגים.
כתב: מייק לבנהמקורות מידע
הצמח במקורות
הגמא מוזכר במשנה ובתלמוד כצמחים שמהם הכינו חבלים, כלי-בית ורהיטים (שבת כ"ד, ה'). כמו-כן שימשו ברפואה העממית, בעיקר לפצעים ולחבורות: "כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש" (עירובין י', י"ד), "נותן אדם מוך יבש על גבי מכתו אבל לא גמי יבש" (תוספתא, שבת י"ג, י"ד).