תורמוס שעיר הוא עשב חד־שנתי נדיר הגדל בקרקעות החול של מישור החוף אך מצוי על קרקע כבדה גם באזורים אחרים של הארץ. הצמח מגיע לגובה של כ-40 ס"מ והוא בולט בעיקר בגלל הפרחים הכחולים והשעירות הרכה שעל חלקי הצמח. העלים
מורכבים דמויי כף יד, ומסורגים.
פטוטרת העלה ארוכה ושעירה והיא מסתיימת ב12-5
עלעלים תמימים ושעירים. התפרחת היא
אשכול מרובה פרחים. אורך הפרח 14-10 מ"מ.
גבעול התפרחת שעיר עליו
יושבים כ -20
פרחים פרפרניים דו־מיניים המסודרים בדורים. הפריחה מתחילה ב
דור התחתון וממשיכה כלפי ראש הגבעול. לעתים ניתן לראות על צמח אחד
דורי פרחים ובסמוך להם בדור תחתון פרחים שסיימו לפרוח ובהם מתפתחת
שחלה לפרי.
כל פרח מחובר לגבעול ב
עוקץ קצר. ה
גביע שעיר והוא בן 2 שפתים החלק העליון מחולק ל-2 שיניים. פרחי התפרחת שעדין לא פרחו מהודקים לגבעול ובהם בולטת ביותר שעירות עלי הגביע. ה
כותרת פרפרנית, צבעה כחול (לעתים מופיעים פרחים בגוון ורוד־כחול). המפרש כחול עם עורקים כחולים ובמרכז כתם בהיר. המשוטים באותו צבע וגם בהם מודגשים עורקים כחולים.
אבקנים עשרה, זיריהם מאוחים לצינור. ה
שחלה עילית ובה מספר ביציות. הפרי
תרמיל רוחבו 10-7 מ"מ, הזרעים חלקים מעוגלים ופחוסים.
גדל באזור השרון, גליל עליון ותחתון, פלשת הרי יהודה וגם בחרמון.
תפוצתו ימתיכונית.
כתבה: ערגה אלוני
הצמח במקורות
אבותינו נהגול לאכול זרעי תורמוס תרבותי כחטיף, אחרי שבישלו והשרו אותם מספר פעמים על מנת לסלק את הרעלים.
בתלמוד מופיע "המתכון":
"תורמסא שולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה" (ביצה כ"ה)
התורמוס המתורבת שימש בעבר מאכל עניים. במסכת שבת, במשניות העוסקות בעניין פינוי דברים שהם בגדר מוקצה, נאמר: "והתורמוס מותר לפנותו מפני שהוא מאכל לעניים". (שבת י"ח, א')
הצמח מוזכר גם בעניין כלאיים:
"והתורמוס והפלסלוס אינם כלאים זה בזה" (כלאים א', ג').
עד היום ניתן לראות בצדי כביש הבקעה ובשווקים בערים הערביות רוכלים המציעים למכירה את גרעיני התורמוס.
בספרו של ניסים קריספיל "ילקוט הצמחים" מובא שבזמן מלחמת העולם הראשונה התורמוס נעשה מאכל פופולרי, בשל המחסור הכללי ששרר אז בארץ, בעקבות ריכוזי הצבא התורכי שחמסו מכל הבא ליד וכן בשל פשיטת להקות ארבה על שדות הארץ.
זרעיו של הצמח עגולים וגדולים, ולכן שימשו בעבר מאכלי אבלים, על פי המנהג לאכול מאכלים עגולים, כטבע העולם.
התורמוס גם מוכר כצמח מרפא, וסגולותיו הרפואיות מתוארות על ידי הרמב"ם ובכתבי אסף הרופא.
הסיפור המעניין ביותר על סגולות התורמוס מובא בבראשית רבה: מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שטבל בכנרת לאחר יציאתו מהמערה, וכדי להכיר טובה על כך פנה לאנשי טבריה ושאל האם יוכל לעשות דבר מה לרווחתם. תושבי טבריה סיפרו לו שישנם אזורים בעיר החשודים בטומאת מת וצריך לטהרם. ר' שמעון זרע בשטחים החשודים זרעי תורמוס, ובמקומות שבהם נקברו מתים צמחו התורמוסים בגלל הריקבון שבקרקע, וכך טיהר את טבריה לשמחת תושביה.
על מקור השם תורמוס והופעתו בספרות חז"ל ר' מאמרו של גדעון סטטמן, "חלמיש" 6, 1988.