אפון מצוי

עשבוני חד-שנתי עדין ושכיח, הגדל ברוב אזורי הארץ. הפרחים פרפרניים, קטנים מאשר ביתר מיני האפון וצנועים יותר גם בצבעיהם: גודלם 1 ס"מ, צבעם צהוב–חלוד חיוור, ואין הבדל בולט בין גון המפרש לגון הסירה. כל עלי הכותרת משורטטים בעורקים כהים יותר. הפרחים בודדים נישאים על עוקץ רפה.

העלים מנוצים, עם אחד-שניים זוגות עלעלים מחודדים, ששפתם תמימה. בבסיסיהם יש עלי-לוואי משוננים גדולים החובקים את מפרק הגבעול. בקצה ציר העלה קנוקנת מסועפת המסייעת לצמח בטיפוס על צמחים אחרים בקרבתו. הזרעים וכל חלקי הצמח הצעיר אכילים.

תפוצתו מזרח ים-תיכונית. בישראל, נפוץ בבתות ובשדות פתוחים בכל חלק החבל הים-תיכוני.

כתב: מייק לבנה

הצמח במקורות

השם "אפון" נזכר לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), שם מצויין כי הוא היחיד של "אפונים". הצמח "אפונים" נזכר כמה פעמים במשנה, למשל בהקשר של זרעים שאין לזרוע בסמיכות למין אחר מחשש כלאיים: "כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בַּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין, מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים, מִין יָרָק" (מסכת כלאיים, פרק ג', משנה ב'). הרמב"ם ואחרים מזהים את האפונים המשנאיים עם החִמְצָה, הצמח ממנו עושים חומוס.

חוקר צמחי המשנה, פרופ' יהודה פליקס, מציין בספרו "הצומח והחי במשנה", כי השם אפון מתאר את הזרע של צמח החמצה שבקצהו בליטה קטנה, מעין אף קטון - "אפון". רק בדורות מאוחרים הלך והתקבע השם אפונים (וגם אפונה) לצמח המוכר לנו כיום בשם זה.

כתב: דרור מלמד