לוף ירוק

צמח בעל פקעת חד שנתית המתחלפת מדי שנה. ניצני ההתחדשות יושבים בצד הפקעת החדשה ומפתחים עם תחילת החורף עלים גדולים וזקופים דמויי חץ, האופייניים בצורתם למשפחת הלופיים. התפרחת אף היא אופיינית – שזרה דמוית אצבע ועליה ערוכים פרחים חד מיניים: נקביים בבסיס השזרה , זכריים – אבקניים בחלקה העליון של השִזרה וביניהם זיפים ארוכים, שהם למעשה פרחים עקרים. השזרה עטופה בעלה מעטפת גדול וירוק הנקרא מתחל. קצהו העליון מכופף כלפי השִזרה. ראש השִזרה ארגמני. התפרחת והמתחל מהווים מלכודת חרקים מתוחכמת המסייעת להפרייה. הלוף הירוק מואבק ע"י יתושי חול הנלכדים לזמן קצר בבסיס הסגור של המתחל. תפוצתו קשורה לסביבה לחה או לבתי גידול הצמודים למקווי מים. עונת הפריחה ארוכה, דצמבר עד אוגוסט.

מקורות מידע

הצמח במקורות

יש סימוכין לגידול הלוף כצמח מאכל בימי בית שני: "היתה שדהו זרועה קרבס או לוף" (תוספתא, שבת ח' ט'). לוף הבר (ארצישראלי?) כונה בשם "לוף שוטה": "כל שהוא מאכל אדם... ואיזה? זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה" (שביעית פ"ז, מ"א). השם "לוף" נשתמר עד עצם היום הזה בפי ערביי ארץ ישראל, והוא כנראה הצמח הידוע לנו כלוף.

כל סוגי הלוף מכילים חומרי רעל מסוג ארואין (Aroin).

החומר נהרס ע"י ייבושו וחימומו. בעלים ישנו חומר רעיל נוסף-אוקסלאט הסידן.

אכילת החלקים טריים מהצמח גורמים לצריבה, נפיחות ואף לחנק.