הגה מצויה

הגה מצויה (לשעבר הגה מצוי) היא בן-שיח מסועף וסבוך, שענפיו בצבע ירוק בהיר, מטמיעים. גובהו 30 ס"מ. הענפים הצדדיים קצרים ומסתיימים בחוד קשה, לכן הצמח דוקרני מאוד. העלים קטנים בצורת אליפסה מוארכת, והם נישאים על פטוטרות קצרות. לצמח שורש שיפודי מעמיק, וקשה לעקור אותו. הצמח מתייבש לרוב בחורף, מתחדש באביב.

הגה מצויה פורחת בחודשי הקיץ, מאפריל עד ספטמבר. הפרחים פרפרניים בגודל כ-1 ס"מ בצבע אדום בהיר. מפתיע למצוא את העשב הרע הזה מתקשט בהם באמצע הקיץ. הסירה והמשוטים ארוכים מהמפרש. השחלה מכוסה שערות רכות אך הפרי הבשל כמעט קירח. התרמיל משונץ, אורכו 2–3 ס"מ, ובו 2–8 זרעים.

הגה מצויה מוצאה בבתי גידול לחים ומלוחים. היא מתפשטת במקומות שעובדו בידי אדם, בצידי דרכים ובמעזבות בקרקעות כבדות בבקע הירדן ובמישור החוף, ומהווה עשב-רע שכיח בשדות.
תפוצתה אירנו-טורנית, עם חדירה לאזורים הימתיכוני והסודני.

שכיחים גרגרי סוכר המתגבשים על ענפי הצמח מהפרשות של כנימות. לצמח שימושים שונים ברפואה העממית, מטחורים ועד אבנים בכליות, חיזוק החניכיים ועוד.

כתבו: מייק לבנה ועמרם אשל

מקורות מידע 

הצמח במקורות

ההגה או בשמו הדומה - האגה נזכר פעמים אחדות בספרות חז"ל. סופר על רב חיסדא שהיה עני בימי נעוריו: "כשהיה מהלך בשדה בין הגא להיזמא היה מרים את בגדיו ואומר: אם תיפצענה רגלי תעלנה ארוכא ותרפאנה. ואילו בגדי אם יקרעו לא ירפאו" (בבא קמא צ"א, ב'). אנו מוצאים בהתפשטותו של ההגא בדרכי עולי הרגל, ביטוי לחורבן ירושלים ולביטול העלייה-לרגל: "שנה עלתה שנה נקפא ולא היו עולים לפעמי רגלים. והיו הדרכים מעלין היגים" (פתיחתא דאיכה רבתי כ"ו).

חוקרים אחדים גם חושבים שהנוזל הסוכרי המתגבש על עלי ההגה הם המן שאכל עם ישראל במדבר.

לערביי ארץ ישראל מצאו שימושים רפואיים בצמח ההגה.

קישורים

דיון על ההגה המצוי בדף יומי