חרצית
משוננת היא צמח
חד-שנתי שגבהו 30-40 ס"מ, שלו תפרחות בצבע צהוב-כתום, הגדל ב
בתות וב
חורשים ברוב אזורי הארץ הים-תיכוניים. שלושה מתוך ארבעת מיני הסוג המצויים בארץ (למעט
חרצית עטורה), דומים מאוד זה לזה, ולכן חשוב להתייחס בהגדרתם לצורת ה
זרעונים ולשעירות הגבעולים.
לחרצית משוננת גבעולים ועלים קרחים או בעלי שערות מעטות. הגבעולים לרוב אינם ממסועפים ובראש כל גבעול נשאת
קרקפת אחת, העלים
מסורגים,
יושבים, לופתים למחצה את הגבעול, ארוכים למדי (עד 8 ס"מ בערך) ושפתם משוננת כמשור.
החרצית שייכת לבת-משפחת ה
צינוריים ובקרקפותיה פרחי המרכז צינוריים ופרחי ההיקף לשוניים.
מצעית הקרקפת שטוחה בעת הפריחה והולכת ומתקמרת עם הבשלת הזרעונים.
חפי ה
מעטפת מסודרים בשני
דורים, ושווים בגודלם פחות או יותר. שפתם קרומית. הפרחים בעלי
עטיף כותרתי שצבעו צהוב-כתום.
הפרחים הצינוריים דו-מיניים, בעלי חמשה
אבקנים שמאבקיהם מאוחים ויוצרים מעין צינור. הלשכות נפתחות כלפי פנים הצינור. במרכז הפרח נמצא ה
עלי שעמודו מסתיים בשתי צלקות ואת בסיסו מקיף
צופן דמוי טבעת.
בסוג חרצית כ-150 מינים הנפוצים בעיקר באזורים הממוזגים. לרבים מהם חשיבות גננית וכלכלית רבה. למין חרצית הגננים עשרות רבות של זנים המשמשים לגינון וקטיף, הן בשל מיגוון צורותיהם והן בשל עמידותם לאורך זמן. ידוע בגינון גם המין חרצית שיחית שעליו גזורים ופרחיו ה
לשוניים לבנים. מתפרחותיה המיובשות של חרצית חריפה מכינים תכשיר להשמדת חרקים. לפרחיה ריח חריף ומגרה מאוד, ואילו חרצית ריחנית משמשת כמרכיב בתרופות טבעיות לטיפול בכאבי ראש.
כתבה: ליאורה קרתמקורות מידע
הצמח במקורות
יש חושבים כי מקור השם חרצית מהמילה "חרוץ", שפירושו–זהב.
שהרי החרצית צבעה זהוב ומזכיר את צבע הזהב.
"ותבן צור מצור לה ותצבר-כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות" (זכריה ט', ג').
ביטוי זה מופיע גם במאמר בספר משלי (ט"ז, ט"ז): "קנה-חכמה מה-טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף."
אגדה
יש אומרים שהחרצית נקראת על שם מטבעות הזהב של המלך מידאס, שמלך על העיר פסינוס שבאסיה הקטנה.
המיתולוגיה מספרת שמידאס היה מלך נדיב שהיטיב עם עמו, ולכן בורא העולם רצה לגמול לו על מעשיו הטובים. הוא שאל את מידאס מהי משאלתו, ומידאס ביקש שכל דבר שייגע בו יהפוך לזהב. בורא העולם מילא את משאלתו של המלך, אבל מידאס לא היה מרוצה, כי כשניסה לאכול ולשתות, הפכו המים והמזון לזהב והוא נותר רעב וצמא. ישב המלך על כיסאו הרם ובכה. ראתה בתו האהובה את בכיו ובאה לנחם אותו. היא ליטפה את פניו הרטובים ומיד הפכה לפסל מוזהב. כך מספרת המיתולוגיה. אבל אני שונאת סוף עצוב, ולכן חיברתי את הסוף הבא: זעק מידאס לאלוהיו, וביקש ממנו שיחזיר לו את בתו ויהפוך אותה לבשר ודם. הסכים בורא העולם לעשות זאת בתנאי שיוותר מידאס על כל מטבעות הזהב שבארמונו. מיד מיהר מידאס להשליך מבעד לחלון אל הגינה את מטבעותיו הזהובים, ובכל מקום שנפלה מטבע צמחה חרצית זהובה. מאז מפארות החרציות את העולם עד היום הזה.