אבובית עדינה הוא צמח
עשבוני חד-שנתי, עדין ושברירי, זעיר - גבהו 10-3 ס"מ, נטוי עד זקוף, מדיף ריח נעים של תבלין, מכוסה כולו בשערות עדינות מאפירות. ה
גבעולים עולים בודדים או מסתעפים מצואר השורש. העלים התחתונים דלילים, ביצניים, מצטררים לפטוטרת.
העלים בחלקו העליון של הגבעול, באזור התפרחת, איזמלניים, חדים, מעורקים באופן בולט בעורקים השקועים ב
טרף העלה, ארוכים מן הפרחים, פונים כלפי מעלה בזוית של 45 מעלות או פחות, בשוליהם ריסים מאפירים ארוכים. העלים ערוכים במעין
דורים לאורך הגבעול, ההולכים ומצטופפים בקצהו ויוצרים מראה של תפרחת עלוותית משובלת מוארכת וצפופה, שבה שזורים הפרחים. הפרחים זעירים, כמעט
יושבים, אורכם 21-10 מ"מ. ה
גביע ארוך וצר, מעורק, עטוי זיפים. חמש שיני הגביע משולשות-מחודדות. ה
כותרת בולטת מעט מן הגביע, אף היא עטויית זיפים, צבעה ורוד, היא צינורית (מכאן שם הסוג העברי: אבוב = צינור) שבקצה מבנה
דו-שפתני שאונותיו קצרות - השפה התחתונה שסועה עדינות לשלוש אונות מעוגלות והשפה העליונה מעט מחודדת ותמימה. בפרח 4
אבקנים, הזוג האחורי שבהם מנוון והזוג הקדמי עולה מתחת לשפה העליונה ובולט מעט מתוך הפרח, כל אבקן בעל לשכה אחת פורה ולשכה שנייה עקרה. הפרי עשוי 4
פרודות חלקות הנותרות כלואות בגביע היבש.
אבובית עדינה פורחת באביב. היא צמח נדיר מאוד בישראל הנתון בסכנת הכחדה (צמח "אדום"), הגדל במדרונות ערבתיים גירניים גבוהים בהרי יהודה. הצמח נמצא פעמים אחדות גם באזור הר הנגב ובשומרון. תפוצתה העולמית משתרעת במרכז אסיה ובמזרח התיכון והצמח אינו נמצא בסכנת הכחדה עולמית.
אבובית עדינה תוארה בשנת 1753 ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית, לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778). שם הסוג המדעי, Ziziphora, שנטבע אף הוא ע"י לינאוס אינו ברור. הואמורכב מהמילה האינדיאנית zizi, שמשמעותה אינה ידועה ומהמילה היוונית: phora, מ-phoreo – "נושא" (כלומר: "נושא זיזי"). ככל הנראה קיבל הבוטנאי הסקוטי, בן המאה ה-17, מוריסון (Robert Morison, 1620-1683) פרט של אחד ממיני האבובית שנאסף באזור חלב שבסוריה, תחת השם Ziziforum ולינאוס אימץ את השם בשינוי קל. שם המין, tenuior (בלטינית: "עדין מאוד"), כשם העברי, מתארים את עדינותו ושבריריותו של הצמח.
בסוג אבובית 16 מינים, 3 מהם נאספו בישראל.
כתב: דרור מלמד
הצמח במקורות
הצמח הינו צמח חליטה מעולה.