אחי-חרגל אפריקני הוא
מטפס עדין או צמח משתלשל, נדיר מאד בארץ, הגדל באזורנו בנאות מדבר, קרוב למקור מים איתן. הצמח פורח בעיקר בעונות המעבר – אביב וסתיו, אך בשל מוצאו הטרופי, אפשר למצוא עליו פרחים כמעט כל השנה.
אחי-חרגל אפריקני נמנה על רשימת המינים האדומים של ישראל, ונמצא בארץ בסכנת הכחדה חמורה. עם זאת, בגלל תפוצתו העולמית הרחבה, אינו בסכנת הכחדה עולמית.
הצמח התגלה לראשונה בארץ על ידי טוביה קושניר, במפל הנסתר של נחל ערוגות. במשך עשרות שנים היה זה הצמח היחיד שהיה ידוע בארץ. שיטפון גדול בשנת 1982 עקר את הצמח והוא אבד לנו, אך בתחילת המאה ה-21 התגלה מחדש בשמורת עין-גדי. בנוסף לכך, מיכאל בלכר, הביולוג של שמורת עין-גדי מטעם רשות הטבע והגנים, הביא חומר ריבוי ממעינות קלירוהי בעברו המזרחי של ים המלח. מיכאל ריבה את הצמח ושתל אותו בגן הבוטני הקטן ליד בית הכנסת העתיק, שם תוכלו לראותו מקרוב.
הפרחים דמויי גלגל, אדמדמים-ורודים עם "כתר" לבן קטן בן חמש שיניים במרכז. הפירות נראים כמו זוג קרניים מפושקות.
הענפים ו
הגבעולים של אחי-חרגל דקים ושבירים. כל חלקי הצמח הירוקים מכילים לטקס (נוזל חלבי דביק) רעיל, תכונה המשותפת למרבית הצמחים במשפחה. הנוזל הרעיל משמש הגנה בפני בעלי חיים צמחוניים.
"נשק שלל": יש חרקים שאינם רגישים לרעל הנמצא בחלקים הירוקים של אחי-חרגל. המפורסמים בהם הם הפרפר דנאית הדורה (ד. תפוח-סדום) והחגב כושן ארסי. החרקים אוכלים אל החלקים הירוקים של הצמח ואוגרים את הרעל בבלוטות מיוחדות בתוך גופם. כך נצבר הרעל שנועד להגן על הצמח (אך כשל בתפקידו) בגוף החרק ומגן עליו מהטורפים שלו – ממש נשק שלל. למיני החרקים האלה יש צבעים בולטים וחזקים – כתום, שחור וצהוב, הנראים היטב על רקע העלים הירוקים. צבעים אלה מכונים "צבעי אזהרה" נועדו להתריע בפני טורפים פוטנציאליים על הרעל הטמון בגופו של החרק.
מנגנון ההאבקה: הפרחים גדולים יחסית ולכן קל לראות בהם את מנגנון ההאבקה המיוחד (המשותף למינים רבים מבין האסקלפיים): במרכז הפרח יש עטרה (מעין כתר, כמו בנרקיס) בת חמש קרניים שהיא בעצם בליטות של עלי הכותרת. הצופנים נמצאים בשקעים שבין חמשת קרני העטרה. מעל כל שקע כזה יושב אבקן בו כל האבקה נמצאת בגוש אחד, דביק.
הצלקת נמצאת במרכז, בין האבקנים. חרק שבא לשתות מהצוף תוחב את ראשו בכוח לשקע שבין שיני העטרה והראש נלכד, כמו במלחציים. כאשר החרק מנסה לשחרר את הראש הוא מתחכך ב
אבקן הדביק וגוש של אבקה נדבק אליו. בהמשך, בבואו אל הפרח הבא, החרק שוב דוחף את הראש בכוח והאבקה נשארת בחוץ, על
הצלקת.
בסוג אחי-חרגל יש שני מינים בלבד: א. אפריקני שלנו שהוא הוא מין רחב תפוצה באזורים הטרופיים והסוב-טרופיים של אפריקה ואסיה. האוכלוסיה בישראל ובירדן נמצאת בקצה גבול התפוצה הצפוני שלו. המין השני בסוג - Oxystelma bornouense R.Br., נמצא באפריקה הטרופית בלבד.
בעבר תוארו מינים נוספים בסוג, אך הם הועברו לסוגים אחרים, או קבלו מעמד של תת-מין, או בוטלו.
תת-המין שלנו תואר בתחילה כמין נפרד – O. alpine, על ידי הבוטנאי הצרפתי דקאיין (Joseph Decaisne) איש המאה ה-19, שאסף ותיאר מיני צמחים רבים בעיקר ממדבריות אסיה ואפריקה ומאפריקה הטרופית.
מאוחר יותר הוא הורד לדרגת תת-מין (O. esculentum var. alini) על ידי ניקולס אדוארד בראון (לא קשור לבראון הקודם), בוטנאי בריטי שעבד בקיו. בראון תיאר עוד מינים ממשפחת ההרדופיים (אז אסקלפיים), למשל אצבוע מגובשש שנמצא באזור פטרה בירדן.
טעויות בשם: בשמו המדעי של הצמח יש שגיאה דקדוקית - שם הסוג הוא בנקבה, בעוד תואר המין הוא בזכר. טעויות מסוג זה במתן השמות לצמחים ולבעלי חיים שהיו נפוצות למדי בעבר נהיו נדירות מאז אמצע המאה העשרים, בעקבות יצירה של קודקס מתן שמות (באמצעות אמנות בין-לאומיות) המסדיר את אופן מתן השמות למינים חדשים, ומאפשר ביקורת ובקרה לפני הפרסום. השגיאות נשמרות בשמות המדעיים שכן הכלל הוא לשמור על השם המדעי כפי שהופיע בפרסום הראשון שלו.
השם העברי אינו תרגום ישיר של השם המדעי – שם הסוג מתאר את הקרבה לסוג אחר במשפחה – חרגל (Solenostema), שהוא עצמו צורה עברית של השם הערבי (חרג'ל). תואר המין המדעי (Succulentum) פירושו "עסיסי" או "בשרני".
פולקלור ורפואה עממית
לחרג'ל יש שימוש רב ברפואת הצמחים של הבדואים בסיני, בעיקר טיפול בנגעי עור (יבלות, פריחה). הבדואים משתמשים במיץ החלבי כחומר דבק טבעי.