חרדל לבן

חרדל לבן הוא מצליב צהוב-פרחים שכיח מאוד. זהו צמח חד-שנתי זקוף, גדול ומסועף, גובהו עשוי להגיע למטר ויותר. בבסיס הצמח יוצאים עלים כינוריים גדולים מכוסים שיער זיפני, נישאים על פטוטרות. העלים העליונים יושבים, מסורגים, חסרי עלי-לואי.

חרדל לבן פורח במשך כל החורף ויותר, מנובמבר ועד מאי. התפרחת אשכול חסר חפים. בבסיסי האבקנים יש בלוטות-צוף.

הפרח צהוב, דו-מיני, נכון, אופייני למשפחתו: 4 עלי גביע צהבהבים, מפורדים, מפושקים; 4 עלי כותרת צהובים עשויים ציפורן וטרף, והם מפורדים ומפושקים; 2 אבקנים קצרים, ופנימה להם עוד 4 אבקנים ארוכים; בלוטות מפרישות צוף בבסיסי האבקנים; שחלה עילית. הפרח גדול יותר משאר ה"חרדלים", אורכו 13 מ"מ. אורך הפרי 2–5 ס"מ, ובו רק 1–3 זרעים. עוקץ הפרי ניצב בזוית ישרה לגבעול, בניגוד ל חרדל השדה שעוקץ הפרי שלו נטוי בזוית חדה לגבעול. בפרי 2 חלקים: הבסיסי שעיר-מלבין, שערותיו ארוכות ומפושקות, והוא נפתח בשתי קשוות מעורקות; והעליון (המקור) משוטח, דמוי חרב, אורכו חצי ויותר מאורך הפרי כולו (בחרדל השדה – רק שליש), והוא בלתי נפתח.

חרדל לבן גדל בשדות בור אך בעיקר עולה בהמוניו בבתי-גידול מושפעי-אדם ועשירים בחנקן: צידי-דרכים, אשפתות, מעזבות, וגם שדות. זאת לעומת חרדל השדה, הגדל בעיקר בשדות לא-מרוססים. הוא נפוץ בכל חלקי צפון הארץ ומרכזה.

"קבוצת-החרדל" כוללת בארץ 7 מינים, המשתייכים ל-5 סוגים שונים במשפחת המצליבים: 2 מיני חרדל, וכן לפתית, בקבוקון, חטוטרן, ו-2 מיני כרוב. רובם גדלים בכתמים צפופים ונרחבים בשדות ובצידי דרכים. מין הגדל בצפיפות חושף עצמו למזיקים, בעיקר חרקים. ה"חרדלים" מצאו פתרון יעיל לבעיה זו: הם מייצרים ומכילים ברקמות של כל אבריהם חומר חריף, שאכן זכה לכינוי "חומצות-חרדל". חומר זה פוגע בחרקים האוכלים ממנו, מפריע להתנשלות ולהתגלמות שלהם, וכך עוצר התפתחות דורות נוספים של החרק. לאדם אין חומר זה מזיק, טעמו בפינו חריף ומרענן, ואנו אוכלים הן זרעים טחונים כתבלין והן עלים צעירים וניצני-פרחים כירק, כשהם חיים בסלט או מבושלים.

היבול השנתי העולמי של זרעי חרדל היה 621,000 טון. ואם תקחו בחשבון כי בכל גרם יש עשרות זרעים – הרי זה הרבה מאוד.

תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון וגם הלאה צפונה ומזרחה.

תורבתו ממנו זנים תרבותיים לתבלין.

חרדל מקובל גם כתרופה: להגברת השתנה, להסדרת וסת, להקלת כאבים ראומטיים, להורדת חום.

בסוג חרדל 10 מינים, מהם צמחי-תבלין.

כתב: מייק לבנה

מקורות מידע 

הצמח במקורות

בספרות המשנה והתלמוד נזכר החרדל פעמים רבות, ומן הסתם היה מצוי לרוב ומוכר לכל תושבי הארץ. אבותינו הכירו שלושה מינים: החרדל הלבן, החרדל המצרי וחרדל השדה. את החרדל גידלו כירק-מאכל, והיו נוהגים להשתמש בעיקר בראשי הגבעול ובעלים בבישול ובכבישה: "אמר רבי יהושע מימי לא לא גס ליבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות" (תוספתא, מעשר ראשון ג').

לגבי הסגולות הרפואיות הטמונות בו, נאמר: "הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום, מונע חליים מתוך ביתו. אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב" (ברכות מ', א').

זרעי החרדל שימשו "כמשקולת מידה": "אפילו כעין החרדל ובפחות מכן..." (נידה ה',ב').

ועוד נאמר על הזרעים: "חרדל מאכל ליונים" (ירושלמי, שבת י"ח, ט"ז)

בקישור ישנו הקשר מעניין מהגמרא: מרחיקין ... ואת החרדל מן הדבורים

על מעמדו של החרדל כמאכל יוקרה (פירוש לדף היומי) אנו לומדים גם מהמשך סוגייתנו (קלג ע"א): "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא". כך גם בהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). על פי סוגיות אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד).

קישורים

מתכון: עלי חרדל עם לבנה
מרחיקין את החרדל מן הדבורים (דף יומי)
מרחיקים את הדבורים מן החרדל