מרור הגינות

עשב חד-שנתי זקוף, גובהו עד 100 ס"מ, שכיח מאוד, אופייני לבת-משפחת הלשוניים במשפחת המורכבים. עשב רע בגינות ובמעזבות.

הצמח כמעט קירח, גונו ירוק מכחיל. הגבעול חלול, בהיפצעו הוא נוטף מיץ חלבי.

העלים התחתונים ערוכים בשושנת, שרועים, כינוריים, גזורים לאונות לא-שוות ומשוננים. עלי הגבעול קטנים יותר ומשוננים פחות, עם אוזניות החובקות את הגבעול. האוזניות חדות (בניגוד למין מרור מכחיל), ושיניהם חדות, לא רגולריות, האונה הקיצונית משולשת או ביצית.

פורח כמעט כל השנה, בעיקר באביב. צבע הפרחים צהוב חיוור. חפי המעטפת ערוכים בדורים אחדים, רעופים. החיצוניים תְּפוּחִים בבסיסם בעת ההבשלה, הפנימיים קרומיים בשוליהם. קוטר הקרקפת 2.5 ס"מ.

הזרעים חסרי מקור, פחוסים, עם קווי אורך וקמטי רוחב. בציצית יש שערות רכות רבות לא-נשירות, וגם זיפים אחדים מחוספסים ונשירים.

שכיח מאוד בכל אזורי הארץ הן בשדות והן בקרבת ישובים, במעזבות ובצדי דרכים, במיוחד בבתי-גידול לחים-מעט.

מוצאו ימתיכוני, אך כיום תפוצתו נרחבת באסיה ובאירופה, וגם באפריקה מצפון לתחום הטרופי.

הסוג כולל בעולם 50 מינים, בארץ 5.

מקורות מידע 

הצמח במקורות

מרורים נזכרים במקרא (שמות יב 8, במדבר ט 11) בהקשר ליציאת מצרים ולקורבן הפסח: "צלי-אש ומצות, על מרורים יאכלוהו". נראה שאין הכוונה שם למין בוטני מסויים, ואכן כך פירשו אותו חז"ל: "ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין" (פסחים לט עא).

במשנה נמנים 5 מינים שונים של צמחים שהאוכל מהם יוצא ידי חובת מרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינה ומרור (פסחים פב מו). לימים הוסיפו עוד מינים, והעדיפו לצורך זה דווקא את החסה.

כתב: מייק לבנה