טופח ירושלים הוא
פרפרני חד-שנתי חורפי מסתעף ומטפס. ה
גבעולים דקים, לאורכם נמשכות שתי כנפיים. הצמח קירח, צבעו ירוק נוטה לכחלחל. לעלים זוג
עלעלים צרים ומאורכים, העליונים שבהם מסתיימים ב
קנוקנות מסועפות.
טופח ירושלים פורח מפברואר עד אפריל. הפרחים
פרפרניים גדולים (עד 2 ס"מ), והם נישאים על ענפים דקים בקבוצות של 2 – 5 (שלא כמו רוב מיני הטופח, שפרחיהם יחידים). שיני ה
גביע מוארכות. ה
כותרת בצבע צהוב או כתום-טופח חיוור, עם עורקים ורודים על המפרש, מתפצלים מעט בקצה. ה
תרמיל קירח, ישר ופחוס, אורכו 5 ס"מ, והוא מכיל עד 10 זרעים. לאורך צדו התחתון 3 בליטות, ובקצהו מקור קצר. על קשוות הפרי הבשל יש לאורך מרכזן מעין קשקוש אדום.
טופח ירושלים צומח בשדות-בור ובשטחי
בתה בעיקר בהרים בצפון הארץ ובמרכזה: בגליל, בכרמל, בשומרון, ומעט גם בעמקים, במישור החוף, בשפלה, בנגב המערבי, בעמק החולה ובעמק הירדן. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.
בסוג טופח כ–160 מינים, בארץ 24, כולם פרט לשניים הם חד-שנתיים, גבוהים ויפים. טופח הוא סוג מגוון, שמיניו שונים זה מזה בגורמים רבים, עד שכל הכללה לגבי תכונות הסוג יש לה חריגים, והספרים כותבים אותה בתוספת "לרוב". ובכל זאת אפשר להבחין מיד שמין בלתי-מוכר הוא כנראה טופח:
העלה מנוצה לרוב,
מורכב מזוג אחד (לפעמים יותר) של עלעלים. בבסיסו זוג
עלי-לואי גדולים, וציר העלה מתמשך בקצהו לקנוקנת. הגבעולים לרוב מכונפים או ממוקצעים. הפרח פרפרני טיפוסי, במינים רבים צבעו כתום–חום בהיר טיפוסי. הוא מפריש צוף ומדיף ריח, ומואבק על-ידי חרקים, בעיקר דבורים. את אבקתו הוא מעביר לחרק בשיטת "משחת-השיניים": 9
אבקנים מאוחים ואחד חופשי, כולם כלואים בתוך הסירה, ובה מצטברת האבקה הבשלה. האבקה מבשילה לפני שה
צלקת בשלה לקלוט אבקה. משנעמד חרק על הפרח הוא לוחץ על המשוטים והסירה, ואז דוחף עמוד ה
עלי מעט אבקה דרך סדק שבראש הסירה אל גחונו של החרק. בתוך הסירה נותרת די אבקה כדי להאביק גם את החרק הבא שיבקר בפרח. הפרי הוא תרמיל סרגלי פחוס, רחב בגבו הרבה יותר מאשר בגחונו, נפתח בשתי קשוות. הסוג טופח קרוב לסוגים בקיה ואפון. השם טופח הוא קדום, נזכר 7 פעמים בכתבי חז"ל. היו מכינים מזרעיו גריסים וכן היו אוכלים את זרעיו כשהם מבושלים, כמו עדשים, אך זה נחשב מזון לשעת הדחק. מיני טופח משמשים היום בארץ כגידול חקלאי נדיר לחציר, במעורב עם דגניים. בארצות אחרות הם נחשבים לצמחי מספוא ומרעה חשובים. המין טופח ריחני מקובל מאוד כצמח-נוי
מטפס, נקרא גם "אפונה ריחנית".
מיני טופח משמשים למאכל אצל ערביי הארץ, טריים או מבושלים. ברפואה העממית הם נחשבים כתרופה לשלשול, לפצעים בעור הפנים וכממריץ יצירת חלב-אם.
כתב: מייק לבנה
מקורות מידע
הצמח במקורות
הטופח מופיע במשנה בעניין בירור הילכתי: "הפורקדן והטופח אינם כלאיים זה בזה" (כלאיים, א', א')
הטופח מופיע במשנה גם בשם "טפיח": "גריס של פול וגריס של טפיח הרי אלו מין אחד" (תוספתא, תרומות, ו', י"א)
כן מופיע במשנה בקשר לצורת האסיף שלו : " אין מגלגלין בטפח דברי רבי מאיר, וחכמים מתירין..." (פאה, ה',ג')
נשאלת השאלה לאיזה טופח הכוונה...
ועוד:
קטנית הקרויה טופח נזכרת במשנה בכמה מקומות, למשל: "הַשְּׂעֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, הַכֻּסְּמִין וְהַשִּׁיפוֹן, הַפּוֹל וְהַסַּפִּיר, הַפֻּרְקְדָן וְהַטֹּפֵחַ וּפוֹל הַלָּבָן וְהַשְּׁעוּעִים - אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה" (כלאיים א, א). "הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ... וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל שְׁנִיָּה ... וְשֶׁל עֲדָשִׁים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל טֹפַח - טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת (טבול-יום א, ב).
כתב: דרור מלמד