זנב-עקרב שיכני

זנב-עקרב שיכני (שִׂכָּנִי, על שום השִׂכִּים, שערות נוקשות, שעל הפרי) הוא עשב חד-שנתי מסתעף, משתרע או אלכסוני, גובהו 20 ס"מ. הוא חריג בין הפרפרניים בעליו שהם פשוטים, בלתי מחולקים כלל. העלה ארוך (7 ס"מ) אזמלי או מריתי, תמים-שוליים, מתחדד בשני קצותיו. בבסיסו 2 עלי-לואי מחודדים, מעורים בפטוטרת העלה.

זנב-עקרב שיכני פורח באביב, במרס–מאי. התפרחת דלילה ומעוטת פרחים, נישאת על עוקץ ארוך. הפרח צהוב, עם שמץ נטיה לארגמן. הגביע פעמוני, 5 שיניו כמעט שוות, ואורכן כחצי מאורך הגביע כולו. ההפריה לרוב עצמית. הפרי הוא תרמיל ארוך ומסתלסל, מכוסה בצפיפות בשיכים קצרים. הזרעים ערוכים לאורכו בטור אחד, והוא משונץ עמוקות בין הזרעים כמו זנב של עקרב. בהבשילו אין הוא נפתח בקשוות, אלא מתפרק בין הזרעים.

מבחינים בין שני זנים (בעבר הם נחשבו לשני מינים שונים): זן טיפוסי, שהפרי מסתלסל במישור אחד ואכן דומה בכך עוד יותר לזנב-עקרב, אך השיכים על פני הפרי חסרים או קצרים; וזן שעיר, שפריו שיכני מאוד, והוא מסתלסל במישורים אחדים במגובב.

זנב-עקרב שיכני גדל בבתה ובשדות, וכן בגינות ובדשא מושקה. נפוץ בכל אזורי הארץ פרט לדרום הנגב.

תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שלחופי הים התיכון.

יש המזהים סוג זה עם הצמח עקרבנין הנזכר במשנה בין ירקות השדה (שביעית ז, ב).
כל חלקי הצמח נאכלים חיים בסלט או מבושלים במרק. ברפואה העממית של ערביי הארץ הוא משמש נגד דלקת בדרכי השתן ונגד גזים ועצירות. כן הוא נחשב כמועיל נגד עקיצות עקרב, כנראה בגלל הדמיון בצורה.

בסוג 2 מינים, 1 בארץ.

כתב: מייק לבנה

מקורות מידע

הצמח במקורות

חוקרים רבים מזהים את צמח ה"עקרבנין" המופיע במשנה עם זנב-העקרב השיכני.

הצמח עקרבנין מופיע במשנה בין ירקות השדה: "והעקרבנין והחלבצין והבוכריא" (שביעית ז', ב'), ועליו אומר הרמב"ם: "עשב שגרגרי זרעיו עקומים הם כעוקץ העקרב."

ערביי ארץ-ישראל משתמשים בצמח זה כירק שדה למאכל. בעונת צמיחתו הוא נאכל כולו – על עליו, גבעוליו ושורשיו – טרי או מבושל.

ברפואה העממית של הערבים בארץ-ישראל הוא נמנה עם הצמחים המרפאים "דומה בדומה". כלומר – משרה, המופקת מהפירות דמויי זנב-העקרב, מרפאת עקוצי עקרב. תרופה זו לא הוכחה כבדוקה. לעומת זאת, אכילת עלים וגבעולים נתגלתה כיעילה נגד דלקות וצריבות בדרכי השתן, לפעולתם התקינה של המעיים ולהפגת גזים ועצירות.