פואה מצויה היא
מטפס רב-שנתי של ה
חורש הארצישראלי, שכיח מאוד. הצמח
ירוק-עד, אם כי רוב עליו מתייבשים בקיץ. ה
גבעולים מעוצים אך דקים וגמישים ומשתרגים, מצולעים (חתכם מרובע). העלים ערוכים לאורך הגבעולים ב
דורים של עלים אליפסיים מוארכים עד סרגליים, מספרם בין 2 ל-8 בכל דור, לרוב 6. למעשה אלה 2 עלים
נגדיים, ועוד 2 זוגות של עלי-לואי. שפות העלים וגם הגבעולים מצויידים בזיפים נוקשים כפופים כאנקול, והם אמצעי-הטיפוס הראשון של הצמח, בטרם נכרך הגבעול סביב המשען. השם מופיע בתנ"ך כשם פרטי, ובמשנה כשמו של צמח שמפיקים ממנו צבע (שביעית ז, ב). גם שמו הלועזי קשור לצבע אדום, שהופק בעיקר משורשיו של מין אחר בסוגו – פואת הַצַּבָּעִים.
פואה מצויה פורחת בין מרס למאי. הפרח גלגלי, חסר
גביע, דומה לפרח של קרובתו הדבֵקה, אך יש לו 5
אונות (לדבֵקה – 4 אונות). האונות מאוחות בבסיסן ומחודדות בראשן. ה
כותרת קטנה וגלגלית, קוטרה 5 מ"מ ומטה, גונה קרם–צהבהב. 4 אבקנים. הפרח מואבק בעיקר על-ידי זבובונים ונמלים. הפרי כדורי, קוטרו 4–7 מ"מ,
בשרני, סגול עד שחור, מופץ על-יד ציפורים. לשלשת סגולה של ציפורים שאכלו פירות של פואה צובעת בקיץ
גזעי עצים בחורש, ובאוקטובר בולטים בסגול גללי השועלים והחרדונים במרומי החרמון.
פואה מצויה נפוצה בחבל הימתיכוני, ב
חורש ויער, גם על גדרות-אבן, ואף ב
בתה ללא משען. בבתה היא מתפתחת כשיח סבוך ה
מטפס על עצמו, כדור צפוף שקוטרו חצי מ'. הצמח מגיע עד מרומי החרמון – אחד מהצמחים הימתיכוניים המעטים שם. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.
מן הפרי והשורשים הפיקו חומר לצביעת אריגים, צביעת קירות של טרקלינים וצביעת הגוף, הציפורניים והשערות. מן השורשים הפיקו תרופות לצהבת, לחיזוק העצמות ולהמסת אבנים בכליות. בקומרן נמצאו עצמות (של איסיים, לפי רוב החוקרים) צבועות באדום, ומשערים שהתושבים נהגו לאכול שורשי פואה כתרופה.
בסוג 60 מינים, בארץ 1 או 2.
כתב: מייק לבנהמקורות מידענראה כי אבותינו הכירו צמחים רבים ביניהם את סגולות הפואה לצבע.
"כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ..... ומן הצובעים הפואה והרכפא יש להן שביעית "
(מסכת שביעית פרק ז' )
הוסיף הגולש אוריה מש: