מרמר מצוי

נחל שורק, אפריל. צילום: © שרה גולד
נחל שורק, אפריל. צילום: © שרה גולד
  • שם הפרח: מרמר מצוי
  • שם מדעי: Marrubium vulgare
  • שם כללי: White Horehouns
  • שם ערבי: כּרֵייהַא سموه, فراسيون
  • משפחה:שפתניים Lamiaceae
  • מס' עלי כותרת: מאוחה
  • צורת העלה: פשוט
  • שפת העלה: משונן
  • בית גידול: קרקעות כבדות
  • צורת הגבעול: מרובע
  • צורת חיים: שיח ובן-שיח
  • תפוצה בארץ: גולן, חרמון, גליל, עמק ירדן עליון, עמקים, כרמל, הרי שומרון, מדבר שומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, עין גדי, שרון, שפלה, נגב צפוני, נגב והרי אילת, בקעת הירדן
  • עונת הפריחה: אפריל, מאי, יוני
  • צמח המשומש לרפואה
עשב רב-שנתי רב-גבעולים, גובהו 50 ס"מ. ענפיו זקופים, מכוסים שיער לביד, לבן, ארוך וצפוף. העלים מקומטים מאוד, שקועים לאורך העורקים. העלה ביצי, שעיר, משונן. הגביע לביד ונושא גם שערות כוכביות. 10 שיני הגביע שוות, חודיהן מאונקלים וקוצניים לרוב. פורח בראשית הקיץ, מאפריל עד יולי. הפרחים יושבים בתפרחות צפופות בנות 6–10 פרחים בחיקי עלים, צבעם לבן עד ורדרד. ריחם חזק. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים, אך נצפתה גם האבקה עצמית.

השם המדעי התגלגל אולי במקורו מעברית ומבטא את מרירותו של הצמח, ולכן נקבע לו שם עברי שקוף. אצל חז"ל הוא נחשב לאחד מ-5 מיני המרור. הוא נחשב גם כתרופה להצטננות, לשיגרון ולהפרעות עיכול, וכאמצעי יעיל נגד פצעים פתוחים ומזוהמים, דלקת עיניים, בעיות בדרכי הנשימה, תולעים בבטן, אנמיה ומחלות לב. מכינים ממנו סוכריות נגד שיעול. כוהני הדת במצרים העתיקה קראו לצמח "דם השור" ו"זרע הורוס", וראו בו תרופה להרעלות.

נפוץ בצדי-דרכים, במעזבות, באשפתות, בעיקר בבתות-סְפָר ברוב אזורי הארץ.

תפוצתו העולמית משתרעת בעיקר בארצות הים התיכון והמזרח התיכון, גם בחלקים נוספים של אירופה.

בסוג 40 מינים, בארץ 4.

כתב: מייק לבנה

מקורות מידע 

פולקלור ורפואה עממית

מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל