חיים של ניילון

משך הזמן ששקית ניילון מבלה במחיצתנו הוא כ-20 דקות בלבד. צילום: pexels
פעם פעילות סילוק אשפה מהבית הסתכמה בהוצאת שקית גדושת כל טוב היישר אל הפח הירוק השכונתי. היום הפח הזה כבר הפך ל"עמדת מיחזור", וכל פח מקבל את החומר המגיע לו. מה קורה לשקיות הניילון עד שהן מגיעות לפח המיחזור ואחרי שהן נאספות ממנו, והאם חוק השקיות שינה את מצב הניילון בישראל?

מאת: שלגית היימן
הכתבה עודכנה ב-25.2.2019

פח האשפה השחור (או הירוק) של פעם – שקיבל אל תוכו את כל סוגי הפסולת לחגיגה אחת משותפת מצא עצמו גדל הופך ל"מרכז מיחזור" ביישובים רבים בארץ. וטוב שכך. לא עוד השלכת פסולת קולקטיבית-מעורבבת בשקית שחורה ומטפטפת אשר תמצא את עצמה במזבלה העירונית (ותהפוך למפגע סביבתי המזהם את הקרקע, המים והאוויר), אלא מכל ייעודי לכל סוג אשפה אשר תמצא חיים מחודשים כחומר גלם למוצר חדש. נשמע טוב, נכון? אולי יותר מדי טוב? ומה בכלל עושים עם האשפה הממוינת הזו? האם באמת יש מה לעשות עם שקיות הפלסטיק שאנו משליכים למכל המיועד לכך, וכמה שינה "חוק השקיות" את מצב הניילון בישראל?

נתחיל בחוק לצמצום השימוש בשקיות הנשיאה החד פעמיות: לפי החוק הזה, שנכנס לתוקפו בינואר 2017, כל מי שרוצה לקבל שקית בסופר למצרכיו ישלם 10 אג' לשקית. והשאיפה היא שאנשים יצרכו כך פחות שקיות ניילון. האם החוק עובד? הישארו איתנו.

הידעתם?

  • כחמישה מיליארד שקיות, מכל הסוגים, נצרכות בישראל בשנה – כ-14 מיליון שקיות ביום!
  • משך הזמן שרובן מבלות במחיצתנו הוא כ-20 דקות בלבד. כלומר רובן מושלכות מיד לאחר השימוש (מהסופר הביתה).
  • שקיות ה"הגופייה", הן שקיות הנשיאה, היוו כ-10% ממשקלה של הפסולת בעידן טרום החוק, וכ-25% מנפחה. בשנת 2017, השנה הראשונה להחלת חוק השקיות חלה הפחתה של 80% בצריכת שקיות הנשיאה. וגם – מסתמן שפסולת שקיות הפלסטיק בחופי הים ירדה גם היא.

צפו: קמפיין השקיות של המשרד להגנת הסביבה

 

ניורק+לונדון=ניילון

הפלסטיק הוא חומר סינתטי, כלומר – הוא אינו קיים בטבע וכולו מעשה ידי אדם. בתחילת המאה ה-20 גילו בני האדם שבהשקעת אנרגיה אפשר לפרק קשרים כימיים קיימים (כלומר, להפריד בין חלקיקים) ולחברם מחדש בסדר אחר, כך שייווצרו שרשראות ארוכות של חלקיקים שיהוו חומר חדש. יסוד אידיאלי למניפולציות כאלו הוא פחמן, מרכיב בסיסי בכל חומר אורגני ובין היתר גם בנפט. כך נולד הפלסטיק מ... נפט. (כ3%- מכמות הנפט הנשאבת בעולם משמש לייצור פלסטיק.).
את המתכון לייצור שקיות פלסטיק המכונות גם "שקיות ניילון" (מקור השם מצרוף של שמות שתי הערים ניו-יורק ולונדון [nylon], אשר בהן הומצאה לראשונה שיטת ייצורן) גילו בראשית שנות ה-30 ומאז הפך ללהיט שעד מהרה תפס את מקומם של הנייר והבד בתחום האריזה. 40% מהפלסטיק המיוצר בעולם משמשים לאריזת מוצרים.

הטוב, הרע והמכוער

לפלסטיק יתרונות, אך לא מעט חסרונות. היתרונות ידועים – חומר גמיש, קל לטיפול, קל במשקל, עמיד לאורך זמן, אטום, נצבע בקלות, זול יחסית לייצור (כ-40% פחות בעלויות מייצור אותה כמות של נייר) וקל לאחסון. אז מה הפלא שהלך לו כל כך טוב?
למרבה הצער מתברר שככל שעובר הזמן החסרונות נהיים יותר ויותר בולטים ויותר ויותר מטרידים. החיסרון העיקרי הוא כמובן שאין בטבע גורם היודע לפרק את החומר הסינתטי הזה וגם האדם לא פיתח מנגנון השמדה עצמית לפלסטיק, וכך אנו נתקעים עם עוד ועוד חומר שמביא לטרדות הבאות:
  • בתהליך הייצור של השקיות משתחררים חנקן חמצני וחומצה חנקתית הגורמים לזיהום סביבתי.
  • שקיות הפלסטיק נשלחות למטמנות והן תופסות שם נפח גדול מאוד.
  • לשקיות לוקח מאות שנים להתכלות.
  • הן מתפוררות לחלקיקים קטנים המתפזרים באוויר ובמים ופוגעים בבעלי חיים, כגון ציפורים ודגים.
  • מיליוני שקיות מתעופפות ברוח ויוצרות מפגעים בטיחותיים ואסתטיים ברחובות הערים, החופים והשטחים הפתוחים.
  • שקיות פלסטיק חד פעמיות מתפזרות באופן נרחב בסביבה וגורמות להרג של בעלי חיים שנחנקים מהשקיות או בולעים אותן, וכתוצאה מכך מתים מסתימת קיבה.
שקיות שנאספו ביום הניקיון. צילום: גיא אסייג, ארכיון הצילומים של קק"ל

מה עושים?

  • ראשית – מצמצמים! חוק השקיות הוא טוב ועוזר לצמצום, אבל זה לא מספיק. קניתם שקית בסופר? השתמשו בה שוב, ואם אפשר, השתמשו בתיקי בד או באריזות אחרות שאינן חד פעמיות. אפשר גם להיות יצירתיים ולהשתמש בשקיות הניילון המשומשות להכנת פריטים יפים, למשל קערית ממוחזרת.
  • שנית – ממחזרים. אם אין ברירה וכבר השתמשתם בשקיות פלסטיק שאי אפשר להשתמש בהן שוב, השליכו אותן אל מכלי איסוף שקיות הפלסטיק הנמצאים במרכזי המיחזור.
ומה עולה בגורלן של השקיות שהשלכתן למכל האיסוף? הן עוברות מיחזור.
הרשות המקומית או האזורית דואגת לאיסוף ויש חברות שמשלמות לפי משקל עבור שקיות אלו. חברה כזו לדוגמא היא א.ג.ג איסוף שמרכזה נמצא בטייבה. בקשתי מזיאד, מנהל החברה, שיספר לנו מה קורה עם אותן שקיות: "השקיות שמגיעות למפעל עוברות בשלב הראשון מיון ידני לסוגי הפלסטיק השונים. שקיות מלוכלכות מופנות למיכלי שטיפה וייבוש. סוג מיון נוסף הוא הפרדה ללבן וצבעוני. את השקיות הנקיות והממוינות דוחסים וכובשים בבלות שמשקלן 400 ק"ג כל אחת ומעמיסים על משאיות שמעבירות אותן למפעל נוסף שבו גורסים את החומר לגרגירים שמהווים חומר גלם למוצרים חדשים.
לאריזות מזון הפלסטיק הזה לא מתאים, אבל אפשר לייצר ממנו מכלי קיבול לחומרים שונים, משטחי פלסטיק, רהיטים ועוד. "לא כל החומר הנאסף מגיע למפעלים בארץ. חלק ניכר ממנו עושה דרכו בים בחברת פסולת פלסטיק נוספת אל סין הרחוקה שם הוא עובר תהליך גריסה וגרעון".
האם זה משתלם כלכלית? מסתבר שהעסק גבולי ביותר. "ההוצאות על שינוע ועל כוח האדם המועסק במיון גבוהות ועדיין כדאי למפעלים לרכוש חומר גלם חדש משום שעלותו של זה נמוכה. כך שגם התשלום עבור חומר גלם ממוחזר הינו נמוך", אומר זיאד. מה שכן, המשרד להגנת הסביבה מעודד הן בעזרה בתפעול והן בהחזר היטל הטמנה – על כל טון אשפה שרשות מוניציפאלית מבקשת לטמון באדמת ארץ הקודש היא נדרשת לשלם סכום מסוים, המועבר כדמי עידוד לחברות שבמקום לטמון את האשפה מוצעות להן אפשרויות לשימוש חוזר.
זיאד מדגיש שהם אוספים את כל סוגי שקיות הפלסטיק אך יש גבול למספר הפעמים שאפשר למחזר פלסטיק. ולכן, כמו שכבר אמרנו, חשוב ביותר להפחית בשימוש, להשתמש באריזות רב פעמיות ואולי לחשוב על דרכים יצירתיות לשימוש בשקיות הצבעוניות הללו.
איסוף שקיות הפלסטיק ברשויות השונות נעשה באמצעות הפח בכתום – שאליו יש להשליך פסולת אריזות מכל סוג למעט זכוכית וקרטון.
שקיות ניילון בחוף געש. תצלום באדיבות עמותת "צלול"