כתבה אש!

1. האש – גיל:
   לאש, כמובן, אין גיל, כי היא תמיד הייתה קיימת. אבל בני האדם לא תמיד הכירו אותה. כיום אנו יודעים שככל הנראה הראשונים שגילו את האש והשתמשו בה היו ה"הומו ארקטוס", ה"אדם הזקוף", האנשים הקדמונים שחיו במערות. המקום היה כנראה דרום אפריקה ומזרחה, והזמן – לפני 1.4 מיליון שנים.
   בתקופה מאוחרת יותר, ככל הנראה לפני כ-9,000 שנה, האדם למד להצית אש בעצמו. ואיך זה קרה? גם על זה, כמובן, יש השערות וסברות, כי אף אחד לא שרד כדי לספר, אבל כנראה ניצתה האש הראשונה במקרה, כתוצאה משפשוף של שני ענפים או אבנים זה בזה.
   
2. מה מדליק אותה?
   בבסיס התשובה לשאלה עומד "משולש האש": חומר בעירה, חמצן וחום. כדי להבעיר אש צריכים להתקיים שלושת התנאים הללו ביחד. חומר הבעירה הוא, למשל, העצים שאנחנו מכניסים למדורה, ויש חומרים שהם נוזלים, למשל אלכוהול, וגם גז המימן יכול לשמש כחומר בעירה.
   חמצן יש לנו באוויר, אבל יש צורך בכמות חמצן מספקת. ברגע ששיעור החמצן באוויר יורד מתחת ל-16%, האש לא תידלק.
   וחום? כאשר אנו מדברים על חום אנו מתכוונים למעשה לטמפרטורת הצתה. כלומר, לא כל חום ידליק אש, ולכל חומר יש את טמפרטורת ההצתה שלו, שבה הוא יידלק.
   
3. מה קובע את צבע הלהבות?
   נתחיל ונבהיר שהלהבות הן למעשה גזים שנפלטים מהחומר שבוער בטמפרטורה מאוד גבוהה, ולכן הם גם מקבלים צבע זוהר. צבעי הלהבות נקבעים, באופן כללי, על פי טמפרטורת הגזים: הלהבה אדומה? הגזים שלפניכם עומדים על טמפרטורה של 1,000-500 מעלות צלזיוס; להבה כתומה? לפניכם גזים בטמפרטורה של 1,200-1,000 מעלות צלזיוס, ואם לפניכם להבה לבנה, הגעתם לטמפרטורה של 1,500-1,200 מעלות צלזיוס.
   
4. ואם אתה צריך אותי – תעשה לי מדורה
   והנה הגענו לקשר של האש לל"ג בעומר – מדורות מרד בר כוכבא שייעודן היה תקשורת והעברת מסר. המורדים שלחמו לצד בר כוכבא הדליקו מדורות גדולות על ההרים, ובעצם כך העבירו את הידיעה על פרוץ המרד. כך למעשה היה נהוג בתקופות הקדומות להעביר מסרים, ידיעות חשובות, לסמן מקום, לבקש עזרה, לסמן ניצחון ואף לאותת על סכנה שבדרך.
   
5. האש במיתולוגיה היוונית
   לפי המיתולוגיה היוונית מי שאחראי על העברת האש לידי האדם הוא פרומתאוס, שזאוס הטיל עליו ועל אחיו ליצור את האדם. זאוס נתן לשני האחים מתנות שיחלקו לאדם, אך אחיו של פרומתאוס חילק את כולן מוקדם מדי, ופרומתאוס, שנותר ללא מתנות בידיו, החליט לתת לאדם את מתנת האש, כדי שיוכל להגן על עצמו.
   המעשה הזה עלה לפרומתאוס ביוקר רב – כי הוא העלה את חמתו של זאוס, שכעס על גניבת האש – ומי שיצליח להגיע אל קצה העולם, יראה אותו שם עד היום קשור באזיקים אל צוק נישא ובכול יום מגיע אליו נשר שמנקר את גופו.
   
6. איך התפתחנו...
   גילוי האש והשגת השליטה עליה הם שלב מהותי ביותר בהתפתחות האנושית, ולמעשה הם מהווים נקודת מפנה אבולוציונית. האש שינתה את חייהם של אבותינו הקדמונים – עכשיו היה להם חום ואור, והם יכלו לפעול גם בלילה, ולא רק ביום. האש הרחיקה חרקים, יונקים וטורפים שאינם מחבבים את העשן, התזונה של בני האדם השתפרה מאוד, ונוספו פחמימות וחלבונים מבושלים לתזונתם, מה שאפשר להם גם להגדיל את קצב ההתרבות שלהם.
   ישנם חוקרים הטוענים כי בישול המזונות הצמחיים שנוספו לתפריט הקדמון, שהתעכלו עכשיו טוב יותר ואף תרמו יותר קלוריות לגוף, אפשר למוח האנושי להתרחב.
   הבשר, שעבר עתה צלייה לפני אכילתו, היה קל יותר לאכילה ולעיכול, ואף נקי יותר מטפילים וחיידקים שיכולים לגרום להרעלת מזון.
   בהמשך מצא האדם שימושים נוספים לאש – מכלי מלחמה ועד עיבוד מתכות, יצירת זכוכית ועוד שימושים טכנולוגיים שזירזו את התפתחותנו לחברה תעשייתית.
   
7. משתכללים: מאבנים לגפרורים
   בשלב מתקדם בהתפתחות שלו, הבין האדם שהוא לא יוכל לנצח לחכך אבנים זו בזו כדי להצית אש, והמציא את הגפרור. זה התחיל בשנת 1680, כאשר רוברט בויל גילה ששפשוף של גופרית וזרחן זה בזה מביא להתפרצות של להבה. בויל הבין שלאו דווקא החיכוך גרם להתפרצות הלהבה, אלא השילוב שבין החומרים, וכך התגלגל העניין עד שבמאה ה-19 החלו באירופה עובדים על רעיונות להצתת אש. אבי הגפרור של היום נוצר ב-1827, על ידי ג'ון ווקר, והוא היה בגודל של 91 ס"מ! רק ב-1855, כעשור לאחר המצאת הזרחן האמורפי, הציג קרל לינדסטרום את הגפרורים הבטוחים לשימוש.
   
8. ועכשיו מכבים...
   למעשה הדרכים לכיבוי הן היפוכה של דרך ההדלקה – והן עוברות דרך אותם חומרים בדיוק: חום, חומר בעירה וחמצן.
   אפשר לקרר: מקררים את חומר הבעירה, שעכשיו הוא כבר בוער באמצעות מים – פשוט מתיזים, עד שהחומר הבוער לא יכול להגיע לטמפרטורת ההצתה שלו והאש שוככת.
   או לחנוק: אם החמצן לא יגיע אל האש, היא תשכך ותכבה. עושים זאת בעזרת מים וחול, חומרים לא דליקים ששפיכתם על האש מבודדת בינה ובין האוויר ומונעת את המשך הבעירה.
   ואפשר גם להרחיק את חומרי הבעירה מהאש, עד שהיא תדעך.

מקורות: אאוריקה | מט"ח | מכון דוידסון