ימים אלה של סוף האביב וראשית הקיץ הם ימי חג שבועות שהוא אחד מארבעת חגי הטבע של ארץ-ישראל: שלושת הרגלים – שבועות, פסח וסוכות; וט"ו בשבט. המהדרים מוסיפים לארבעה גם את ט"ו באב.
בחג שבועות, חג מתן תורה, אנו חוגגים גם את עונת סיום הפריחה והתחלת הפרי עם ראשית יבולי הקיץ – קציר החיטים ופירות הקיץ הראשונים. מכיוון ששבועות הוא גם חג הביכורים, נייחד הפעם את הפינה למינים של צמחי בר שנכנסו לסל צמחי התרבות שלנו.שושן צחור, מהמפוארים בפרחי ארצנו, פורח בחודש מאי בפינות נסתרות בגליל העליון ובכרמל. פרחיו הלבנים הגדולים, דמויי חצוצרה, נישאים בראש עמוד פריחה זקוף וגבוה, וריחם העז והמתוק נידף בייחוד בשעות הדמדומים.נתן לראותו בקלות (יחסית) בשבילי המטיילים בנחל כלך ובשביל הצנירים בכרמל, כמו גם בשביל נחל ברתות בגליל המערבי.מין שושן זה ומינים נוספים תורבתו והפרחים היפים מפארים גינות וזרים. נוסיף אותו גם לזר לכבוד חג שבועות.נצרף פה את שירו של משה אבן-עזרא, ממשוררי ספרד, שהיטיב מכולם לתאר-לפאר את השושן:כָּתְנוֹת פַּסַּים לָבַשׁ הַגָּן, וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹוּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל-עֵץ, וּלְכָל-עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ.כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חֻדַּשׁ, יָצָא שׂוֹחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ,אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עָבַר, מֶלֶךְ, כִּי עָל הוּרָם כִּסְּאוֹ.יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר-עָלָיו, וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹמִי לֹא-יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו, הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ.חטמית זיפנית פורחת בשיאה בימי האביב המאוחרים. החוטמית בולטת ביותר בעמודי פריחה גבוהים מאד שנושאים לאורכם פרחים גדולים ורבים בצבע ורוד עז.חטמית זיפנית היא עשב רב-שנתי שבית גידולו בתות עשבוניות בחבל ההר הים-תיכוני. בחורף מפתחת החטמית שושנת עלים עגולים, גדולים. עם בוא האביב עולים עמודי הפריחה והם פורחים באביב המאוחר, ראשית הקיץ.כיום החטמית הפכה לצמח תרבות ומגדלים אותה כצמח גינות במקומות רבים. במיוחד מוכרות החטמיות לנוסעים בכבישי הארץ, מאחר שהן נזרעו בצידי הכבישים והחטמית (יחד עם החצב) הפכה למעין סמל של כביש 6 – כביש חוצה ישראל.
גזר הגינה (אכן, זהו שמו של מין הבר הזה) הנפוץ במיוחד בשולי שדות ודרכים, זוקף תפרחות סוככיות לבנות, גדולות ועגולות, ונישא מעל לכל צמחי הבר האחרים. אם תקטפו עלה, תמוללו ותריחו אותו, תרגישו את ריחו - גזר.גזר הגינה הוא צמח רב-שנתי קצר-חיים. בשנה-שנתיים הראשונות לחייו הוא מפתח שושנת עלים בעונה הגשומה ומתייבש בעונה היבשה. בתוך האדמה מתפתח שורש עבה ועסיסי שמכיל סוכרים רבים. בשנה השניה או השלישית הצמח פורח, ולאחרי הפריחה מתייבש כולו ומת. הזרעים שייצר נשמרים בתוך התפרחות היבשות הסגורות כמו אגרוף, וקרנות הסוכך נפתחות עם גשמי הסתיו ומפזרות את הזרעים.בחורף ובתחילת האביב, השורשים של הגזר טעימים למאכל – מתוקים ורכים (יחסית), ובעלי ריח של גזר. הגזר שאנו אוכלים תורבתו מהם. הגזר המתורבת כתום, רך ומתוק הרבה יותר, אך הריח הוא אותו ריח – ריח של גזר.
עולש מצוי הוא עשב חד-שנתי הגדל בעיקר בבתות פתוחות ובשולי שדות. זהו צמח שפרחיו היפים שמורים למשכימי קום. פרחיו בגוון תכלת עז נפתחים לפנות בוקר ונובלים בשעות הבוקר המאוחרות. המאחרים לקום לא יזכו לראותם.העולש נובט מיד אחרי בוא הגשמים ומפתח שושנת עלים רכים וטובים למאכל. באביב עולה מתוך השושנת עמוד פריחה מסועף, ועם בוא הימים החמים מתחילה הפריחה. בעת הפריחה העלים נהיים נוקשים ומרים.עלי עולש הבר הצעירים הם מעדן של ממש, ויש להם חלק בתרבות הליקוט ובמטבח העממי של אזורנו. העולש תורבת במערב אגן הים התיכון כצמח גינה שעליו טובים למאכל. כמו כן משמשים שורשי העולש להכנת תחליף לקפה - ציקוריה.
חיטת הבר הגדלה בחבל ההר הים-תיכוני היא מהורי הבר של חיטת הלחם אותה אנחנו אוכלים.החיטה היא דגן חד שנתי. היא נובטת עם הגשמים הראשונים, ומפתחת עלים ירוקים. עם בוא האביב, עולה מבין העלים קנה בגובה של עד מטר אחד ובראשו שיבולת (התפרחת של הדגנים). השיבולים של החיטה מאחרות יחסית להופיע.חיטת הבר הייתה ידועה למדע כבר במאה ה-18 ולינאוס, אבי תורת המיון של היצורים החיים, תאר אותה באחד מפרסומיו. היא התגלתה לראשונה באזורנו בחרמון באמצע המאה ה-19 על ידי החוקר האוסטרי תיאודור קוטשי. היה זה אהרון אהרונסון הארץ-ישראלי שנשלח כדי למצוא שוב את החיטה בחרמון ובדרכו מצא אותה בראש פינה, גילוי ראשון בארץ ישראל. מאוחר יותר אהרונסון הוא שהוכיח את הקשר הגנטי בין חיטת הבר לחיטה התרבותית.חיטת הבר תורבתה באזורנו, המזרח התיכון, לפחות 12,000 שנה לפני זמננו. בהמשך התירבות היא עברה הכלאות עם מינים קרובים ליצירת זני החיטה מודרניים, כולל החיטה הרכה הלא היא חיטת הלחם. החיטה, יחד עם האורז שמוצאו מהמזרח והתירס האמריקני, שייכת לשלושת מיני הדגן החשובים ביותר לכלכלת האדם בעולם.
שעורת התבור היא "אב הבר" של השעורה התרבותית, אחד משבעת מיני דגן בהם נתברכה ארץ ישראל.שעורת התבור היא עשב חד-שנתי נפוץ ביותר ממשפחת הדגניים. היא נובטת עם הגשמים הראשונים ומפתחת עלים ירוקים ורכים האהובים על הצאן. עם בוא האביב, עולה מבין העלים קנה בגובה של עד מטר אחד ובראשו שיבולת (התפרחת של הדגנים). קל להבדיל בינה לבין חיטת הבר מאחר שהשיבולים של השעורה כפופות בבסיסן והיא מקדימה להשתבל בראשית אפריל.שעורת התבור היא מין נפוץ ביותר ושולט בבתות של החבל הים-תיכוני שם היא יוצרת באביב "ים שיבולים" בצבע ירוק-זהוב השט ברוח, ממש כמו בשיר. השעורה היא מין עמיד ליובש וגדלה ברחבי חבל האקלים הים-תיכוני, בחגורת הספר וכן בואדיות בצפון הנגב.השעורה תורבתה משעורת התבור. בעבר היתה השעורה צמח לחם חשוב מאד באזורנו. חשיבותה הכלכלית הגבוהה נובעת מהעובדה שהיא עמידה מאד ליובש וגדלה בחלקים החצי מדבריים של אזורנו. במאות האחרונות, ירדה חשיבותו של לחם השעורים והשעורה משמשת בעיקר לייצור בירה ומזון לבהמות.לפיכך, נקשט את סל הביכורים שלנו בשושן ובחוטמית, בגזר ובעולש, בחיטה ובשעורה – מצמחי ארצנו לתפארת.