פארק עדולם-צרפת, בלבה של שפלת יהודה, משתרע על פני כ-50 אלף דונם. זהו אזור של גבעות, מכוסות ברובן בחורש ים תיכוני, לעתים סבוך ולעתים פתוח. בשולי הפארק, באזור אדרת שבצפון ונחושה שבדרום, נטעה קק"ל יערות. זהו אזור נפלא לטיולים, המשלב חוויות מגוונות: נופש ופנאי, מסלולי רכיבה על אופניים ומסלולי הליכה, ארכיאולוגיה ומורשת.שרידי יישובים קדומים נמצאים כמעט בכל גבעה. עשרות אתרים ארכיאולוגיים מכסים את ראשי הגבעות ומייצגים מגוון רחב של תקופות, ובכללן ימי בית ראשון ובית שני, ימי מרד בר כוכבא ותקופת המשנה והתלמוד (המקבילה לתקופת הביזנטית).בפארק עדולם-צרפת מתקיים שיתוף פעולה מיוחד בין רשות העתיקות לקרן קימת לישראל. בזכות פעילות זו נערכות כל העת חפירות שחושפות אתרים נוספים. שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בפעילותו של המרכז הארכיאולוגי החינוכי שפלת יהודה, שבסיסו שוכן במשרדי מרחב ההר של קק"ל, סמוך למושב גבעת ישעיהו. כדאי מאוד לבקר בו לפני הסיורים בפארק עדולם. הכניסה לגן חופשית במשך כל ימי השבוע.
הגן הארכיאולוגי הוא מקום מקלט למוצגים שעלולים להיפגע אם יישארו בשטח, אבל בעיקר מקום שאפשר לבקר בו, ליהנות מהמוצגים וללמוד באמצעותם על אורח החיים של תושבי השפלה הקדמונים. ליד המוצגים מוצבים שלטי הסבר מלווים באיורים מאירי עיניים על אופן הפעלתם של הכלים העתיקים, מעשה ידי המעצב שלום קוולר.הגן מציג פריטים הקשורים בחמישה תחומי יסוד בחיי היום-יום. שלושה מהם הם מתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית – דגן, תירוש ויצהר – ומעידים על נופי שפלת יהודה בעבר: בגיאיות גידלו חיטה ושעורה ובגבעות – עצי זית וכרמי גפנים. שני התחומים האחרים הם ממצאים הקשורים בדרכים עתיקות ובמנהגי קבורה.
כדי לאפות לחם, צריך כמובן לטחון את גרגרי החיטה לקמח. הטחינה נעשתה בריחיים, שהיו עשויים לרוב אבני בזלת, שהודות לנקבוביות הרבה שלהן, נשארו מחוספסות גם לאחר שחיקה רבה.בטיפוס הקדום ביותר של ריחיים מוצגת אבן מלבנית המשמשת בסיס שעליו הצטבר הקמח. האבן העליונה קטנה ומוארכת, וכדי לטחון את הגרגירים לקמח היה צריך להריץ אותה הלוך ושוב על פני הגרגירים המונחים על האבן התחתונה. זו הייתה מלאכה מייגעת, ודרשה מאם משפחה עבודה של כמה שעות כדי להכין קמח לבני ביתה.לפיכך, כל שכלול של אמצעי הטחינה התקבל בברכה. התצוגה חושפת מתקן טחינה משוכלל יותר – ריחיים אולינטיים (ריחיים דחף). בריחיים אלה נעצו מקל באבן העליונה והזיזו אותה בתנועת מטוטלת, מלאכה מייגעת פחות מהרחיים הקדמוניים. שלבים מתקדמים יותר של מתקני טחינה מציגים ריחיים עגולים של יד וריחיים של חמור – ריחיים גדולים וכבדים שהיה אפשר לרתום אליהם בהמה ולהוליכה בסיבוב.סמוך לכלי הטחינה נמצאת גורן עגולה. בגורן מונח מורג ישן – לוח עץ שבבטנו נעוצות "שיניים" עשויות אבנים קטנות. בגורן נעשתה מלאכת הדיש. בגורן הניחו את האלומות הקצורות ורתמו את המורג לבהמה שחגה בגורן במעגלים. שיני המורג הפרידו את גרגירי החיטה מהשיבולים וגם קצצו את הקש והפכו אותו לתבן – מאכל לבהמות.
בעוד שאת גרגירי החיטה אפשר לשמור במשך חודשים כפי שהם, הדרך היחידה לשמר את האנרגיה שבענבים לאורך זמן היא לייבש אותם לצימוקים או להפוך אותם ליין. תהליך ייצור היין מתחיל בגת. זהו משטח גדול שעליו הניחו את הענבים ודרכו עליהם ברגליים. מיץ הענבים נאסף בבור – היקב. אחרי הדריכה נהגו לסחוט את שארית המיץ מהקליפות באמצעות קורה כבדה או מעגלה, כגון המעגלות שמוצגות בגן הארכיאולוגי. התירוש שנוצר בסחיטה השנייה היה איכותי פחות, משום שכלל חומרים מזרעי הענבים שנמחצו תחת המעגלה (בגן הארכיאולוגי נבנתה גת בדמות הגיתות העתיקות שבשפלת יהודה).
גידול עצי זית להפקת שמן היה בימי קדם אחד מאוצרות הטבע של ארץ ישראל. הפקת השמן מהזיתים כללה שני שלבים. בשלב הראשון ריסקו את הזיתים במתקן הקרוי מפרכה, ובשלב השני הפעילו על הזיתים המרוסקים לחץ וסחטו מהם את השמן באמצעות מכבש. המפעל שבו הפיקו את שמן הזית נקרא בית בד.גם בהפקת השמן חלו במשך השנים תמורות טכנולוגיות, ואפשר לעקוב אחריהן באמצעות בתי הבד שבגן הארכיאולוגי. בתקופה ההלניסטית (מאה 4 לפני הספירה) כבר ידעו לרסק את הזיתים באבן גדולה ועגולה (הידועה בשם מֶמֶל) שסובבה בהמה. האבן מעכה זיתים שהונחו על אגן אבן שעליו נע הממל. מתקן פריכה זה היה ידוע במשנה בכינוי "ריחיים של זיתים". לאחר הפריכה נאסף רסק הזיתים בסלי נצרים (עֲקָלים) והועבר למתקן הסחיטה. תוכלו להתרשם כאן מכמה סוגים של מתקני סחיטה קדומים: מתקן סחיטה מימי בית שני, שבו קורה ומשקולות אבן לחצו על הסלים; מתקן סחיטה שבו הגבירו את לחץ הקורה באמצעות בורג (התקופה הרומית); ומתקן "ניצבי יהודה", שבו על שני עמודי אבן ענקים בגובה של כ-2.5 מטר, הרכיבו מסגרת עץ ובמרכזה בורג, והבורג עצמו לחץ על הזיתים המרוסקים. מדוע נזקקו לעמודים כבדים כל כך? על כך אין תשובה ברורה. אחת הסברות היא שסיבוב הבורג הרים מעט את הניצבים והם מילאו את תפקיד המשקולות.
האימפריה הרומית סללה בארץ ישראל רשת ענפה של דרכים שתרמו להבלטת נוכחותה השלטונית ולקיומו של מסחר בטוח. כביש 38, הסמוך למרכז ההדרכה, משמר תוואי של דרך רומית, ובגן הארכיאולוגי מוצגות שתי אבני מיל מאותם ימים, שנמצאו בצד הכביש. אבני המיל הוצבו במרחק של 1,480 מטר זו מזו (מיל רומי) והעניקו לצועד בדרך מידע על מקומו. על חלק מאבני המיל נכתבו כתובות המפארות את השליט שבימיו נסללה הדרך.
הסלע הרך המאפיין את שפלת יהודה נוח מאוד לחציבה. לכן, במהלך ההיסטוריה נחצבו בשפלת יהודה מערות רבות למגוון רחב של שימושים, ובהן מערכות קבורה. הסלע הרך נוצל גם לחציבת ארונות קבורה (סרקופגים) ותיבות קבורה (גלוסקמאות), שלתוכן אספו את עצמות המתים כשנה לאחר קבורתם, כדי לפנות מקום בארונות הקבורה לאחרים בבוא יומם. שימו לב לאבני הגולל ששימשו לסגירת פתחי מערות הקבורה. בתצוגה נראים שני סוגים של אבני גולל – אבן עגולה שאפשר היה להזיזה על מסילה, ולוח אבן גדול מעוטר הנראה כמו דלת. סתימת מערות הקבורה הייתה חשובה בימי הבית השני כדי לקיים את דיני הטומאה והטהרה, שעליהם הקפידו מאוד באותם ימים.