קק"ל היא הגוף הגדול והמקצועי ביותר בישראל המתכנן, מקים ומתחזק שבילי אופניים. יעידו על כך יותר מ-1,300 ק"מ של שבילים כאלו שנבנו על ידה מדן ועד אילת. אך נדמה כי למרות כל העשייה המבורכת הזו, רבים עדיין לא ממש מכירים את קק"ל ומודעים למעורבותה הגדולה בתחום זה. על כן החלטנו לערוך לכם סיור היכרות
ראשית כל, קצת היסטוריה...
תתפלאו, אבל אין תמימות דעים לגבי התאריך המדויק שבו קם הלכה למעשה ענף רכיבת ההרים בארץ, כפי שאנו מכירים אותו היום. לפני שנת 1994, רכיבה על אופני הרים הייתה נחלתם של מעטים, "משוגעים לדבר", שרכבו על כל זוג אופניים שהיו מסוגלים להניח עליו את היד. באותה תקופה רחוב החשמונאים היה סתם עוד רחוב בתל אביב, וההיצע והמגוון שקיימים היום, המתבטאים בעשרות מותגים ורבבות חלקי ציוד משלימים, לא היו זמינים לאיש, שלא לדבר על כך שרק שנתיים קודם לכן, בשלהי 1992, הוצגו לראשונה אופניים עם שיכוך מלא.
ואז, בשנת 1995, נערכה בכרמל תחרות רכיבה שבפועל שינתה את פני הענף ואת חוקי המשחק. וכל כך למה? כי בתחרות הזו שולב לראשונה קטע רכיבה על "סינגל": בפעם הראשונה ירדו הרוכבים מן השבילים הכבושים הרחבים ונדרשו להתמודד עם רכיבה בלב שטחי הפרא על שביל צר היכול להכיל רק רוכב אחד, שאינו שטוח ונוח כי אם משובש ורווי דרדרת וסלעים. כיף! מכאן והלאה, רוכבי השטח החלו להתרחק עוד ועוד מן השבילים הכבושים והעמיקו לתוך היערות אל מקומות שגלגל אופניים לא דרך בהם מעולם...
וכך, במקביל להתפתחות הטכנולוגית שהנגישה את אופני ההרים ויצרה מוצר שכל אחד יכול לרכוש לעצמו, הפכו למעשה כל השטחים הטבעיים שנפרסו משני צדיהם של השבילים הלבנים הרחבים המוכרים (שעד היום יכולת לתור רק ברגל), לטריטוריות לגיטימיות שאותן אפשר לחצות ברכיבה באמצעות אופניים.
עד לתחילת שנות ה-2000, כבר נוצרה בארץ קהילה תוססת של רוכבי שטח שהלכה וגדלה בקצב מסחרר, והנה, בתוך עשור מאותו יום גורלי בכרמל, בשנת 2005 כבר יש לנו ענף רכיבה כהלכתו, עם כמות רוכבים מכובדת, מגוון חנויות המציעות עשרות מותגי אופניים וציוד משלים, סלנג, פורומים באינטרנט ואפילו אושיות מקומיות. אבל מה בדבר הדרכים שאמורות להכיל את כל המדוושים הללו, ומה בדבר השבילים?
"חכם השביל מן ההולך בו"
שבילים החוצים את מרחבי האזורים הלא מיושבים אינם דבר חדש. כידוע לנו, הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה האנושית, וככאלה הם מאפשרים לנו להגיע ממקום למקום – יהיה הצורך בכך אשר יהיה. לכאורה נדמה כאילו שביל הוא עניין של מה בכך, אך בפועל מדובר בעולם שלם מרתק מאין כמוהו. שבילים כעיקרון שונים זה מזה מהותית בעיקר בשאלה כיצד ומי פרץ אותם, ויותר מכך, במקרה של שבילים מתוכננים מראש, בשאלה מי אמור להשתמש בהם. קחו למשל את בעלי חיים הרועים בשטח: פרות, סוסים, כבשים ועזים יוצרים בעצמם שבילים, אך אפילו בקרב אותן חיות אין "תמימות דעים" באשר לאופייה של הדרך. שבילים שפרות יצרו, למשל, יהיו בעלי גוון מתון יותר ולא יכללו מעברים טכניים קשים, מאחר שמדובר בחיה כבדה ומגושמת. שביל שסוסים פרצו, לעומת זאת, יהיה הרבה יותר מאתגר בשל העובדה שסוס יכול לטפס טוב יותר ולחצות אזורים משובשים בקלות. ורוכב אופניים? איזו מין חיה זו? ואיך בונים עבורה שביל שיתאים ליכולותיה ולהעדפותיה?
מי שיצא לו לרכוב בשבילים קיימים שלא תוכננו במיוחד עבור רוכבים, יעיד בעצמו ששבילים כאלו לא תמיד כל כך מהנים, שלא לומר טומנים בחובם בעיות מבעיות שונות. רוכבי אופניים, מעצם היותם ערבוב מוזר בין אדם למכונה דו-גלגלית, זקוקים לשביל שמצד אחד ייקח אותם מעלה במתינות יחסית מבלי לגרום להם להתעייף מדי, יאפשר להם לרדת למטה בביטחון יחסי מבלי לסכן אותם, יעבור במקומות מעניינים ויפים, שיהיו בו קטעים פתוחים שמהם אפשר לצפות בנוף, אבל שיהיה גם מוצל ככל האפשר כך שיהיה אפשר לרכוב בו גם כשחם, שתשתית הקרקע שלו תאפשר לרכוב בו גם אחרי גשם, שיהיו בו אתגרים, ולא פחות חשוב – שיחזיק מעמד לאורך זמן וידרוש כמה שפחות תחזוקה.
כל הפרמטרים הללו ואחרים מסתכמים לכדי מילה אחת שרוכבי אופניים כל כך אוהבים להגות – "זרימה"... שביל שיש בו היגיון, שביל שלא גורם לך להתנשף עד אובדן הכרה או לרדת בו לצד האופניים מחשש לפציעה, שביל שיש בו נופים ופינות חמד לעצירת התרעננות, שעובר בסמוך לאתרים מעניינים, שמאפשר לך לרכוב בו כל השנה ושמאתגר אותך במידה הוא שביל "זורם", שאותו לרכוב עם חיוך גדול. אך כדי לקיים את כל ההבטחות האלו, מי שאוחז את המעדר בידו חייב להבין מה הוא עושה.
ומה עם הסביבה?
כולכם ודאי, קוראים יקרים, תסכימו על כך ששביל, יהיה מהנה ככל שיהיה, לא ראוי שיתקיים אם מעצם קיומו נוצר איום על סביבתו. ישנם רוכבים השוכחים לפעמים כי אנו, המדוושים, מתארחים בטבע כשאנו באים לטייל בשביליו, ואם ביקורנו זה יותיר אחריו נזק הרי שבטווח הארוך פגענו בעצמנו. לתוואי השבילים עצמם ולצורה שבה נפרצו יש משמעות אדירה בכל הנוגע לסביבה הטבעית שבה הם עוברים. הקרקע עצמה מושפעת בצורה רבה מן האופן שבו נבנה השביל מלכתחילה. אחד שלא תוכנן נכון יגרום לקרקע להשתנות לאורך עונות השנה, והוא יכול לשנות למשל את משטר מי הנגר והסחף, ואגב כך ישפיע על הצמחייה ועל בעלי החיים המקומיים, שלא לדבר על כך שסיכוייו לשרוד לאורך זמן את פגעי מזג האוויר וצמיגי האופניים שלנו קטנים. לכן יש להשקיע בו מחשבה ותכנון מראש.
רשת מסלולי האופניים של קק"ל
קק"ל, למי שלא יודע, אחראית על כמיליון וחצי דונם של חורש ויער טבעי ברחבי הארץ, והיא נטעה יותר מ-240 מיליון עצים על פני 920,000 דונם מהם. מטבע הדברים, רוכבי האופניים הפכו את השטחים שעליהם מופקדת קק"ל לביתם השני, והם גודשים את היערות ומזגזגים עם אופניהם במרחבים העצומים. עובדה זו חייבה את קק"ל ללמוד את הנושא לעומק ולמצוא את הדרכים לאפשר לפעילות הפנאי הזו להתקיים במרחבים, מבלי לגרום נזקים לערכי טבע ונוף. ואין מדובר בעניין של מה בכך...
באין יד מכוונת ומישהו שיעשה סדר ויפקח על רבבות הרוכבים הגודשים את היערות, יכולנו להידרדר חיש מהר לכאוס טוטאלי שבמסגרתו כל רוכב יפרוץ לעצמו שביל כראות עיניו, וכך גם הבא אחריו, וחוזר חלילה. מעבר לסכנה הברורה והמיידית לסביבה, ברור כי מי שלא בנה מימיו שביל ואינו מודע לכללים ולטכניקה, לא זו בלבד שיגרום להרס וחורבן, אלא גם ייצור שביל שלא היה נעים לרכיבה ולא יחזיק מעמד לאורך זמן. כשהובן בקק"ל כי אין מדובר באופנה חולפת, וענף רכיבת אופני ההרים רק הולך וגדל כל העת, הוחלט להקצות משאבים רבים לצורך לימוד הנושא, והוכנה תכנית ארוכת טווח שתכליתה בניית מערך מסלולי רכיבה אדיר ממדים שיכסה את כל אתרי הרכיבה המוכרים מדן ועד אילת.
כבר בשנת 2004 בנתה קק"ל את הסינגל הראשון שלה, ומאז נבנו עוד יותר מ-1,300 ק"מ של שבילים ברחבי הארץ על פי הסטנדרטים המחמירים והגבוהים ביותר בעולם. אנשי השטח האמונים על בניית המסלולים מטעם קק"ל נשלחו ללמוד את הנושא במסגרת קורסים בינלאומיים לבניית שבילי אופניים בחו"ל. הם מגייסים לעזרתם אנשי מקצוע ויועצים מקומיים מעולם הרכיבה, כמו מהנדסים ואדריכלים וכמובן את "חוכמת ההמונים" כדי לייצר מסלולים שיענו על כל הדרישות המורכבות שציינו קודם לכן. היום, משהושק אתר האינטרנט החדש המרכז את מסלולי האופניים ומאפשר לכל רוכב לקבל את כל המידע הדרוש לצורך תכנון רכיבה באחד מעשרות המסלולים הקיימים, אפשר לומר בשמחה כי קק"ל היא ללא ספק הגוף היחיד בישראל המתכנן, בונה ומתחזק מסלולי אופניים על פי הסטנדרטים הראויים בהיקף וברמה הגבוהים ביותר. קק"ל משקיעה משאבים רבים בכל אחד מן המסלולים שלה, צוות של מומחים מבצע סקרי שטח ומגיש תכניות מפורטות לכל מטר של שביל כשהוא מציין את שיפועי הטיפוס או הגלישה, כיווני הרכיבה, קוטר הפניות וזוויותיהן, האזורים שבהם ישולבו אתגרים טכניים, מעבר באתרי נוף היסטוריה ומורשת, מערך ניקוז מי הנגר והסחף וסקר סיכונים לחי ולצומח. כל אלו מובאים בחשבון בשעה שמחליטים על התוואי הסופי שמוגש לאישור ומשם מועבר לצוות הבנאים. אך לא זו בלבד שקק"ל הפכה את בניית המסלולים לשיטה סדורה המושתת על ידע ואמות מידה ברמה הגבוהה ביותר, אלא שבחלק הארי של המסלולים מעורבים גם תושבי האזור, שבמקרים רבים הם אלו הפונים אל קק"ל ויוזמים את הרעיון המקורי, ובכל מקרה הופכים לחלק בלתי נפרד מהפרויקט שקורם עור וגידים בחצר האחורית שלהם. קק"ל מצאה כי מעורבות של תושבי האזור ובכללם רוכבים בכל גיל, נאמני יער וחובבי טבע ונוף, היא תנאי בסיסי להצלחה. אין מי שמכיר את משעולי היערות טוב יותר מהמקומיים אשר גרים בשכנות ותרים אותם כל העת, והניסיון מוכיח שכל אותם אנשים, נשים וטף נרתמים בשמחה למאמץ והופכים לשותפים מלאים בכל שלבי התכנון והבנייה, ומאוחר יותר אף מסייעים בתחזוקה השוטפת של המסלולים בידיעה שרוכבים ממקומות אחרים בארץ המגיעים לאזור רק עושים טוב לכולם.
ומה לגבי ה"פיראטיים"?
אחת התופעות שהפכה במשך הזמן לסלע מחלוקת בין חלק מן הרוכבים לקק"ל היא בניית המסלולים הפיראטיים, בעיקר כאלו המשלבים אלמנטים בנויים כמו מקפצות, "קיקרים" ושאר מבני עץ או אבן. קק"ל, שאינה יכולה להרשות לאלמנטים מסוכנים כאלו להימצא בשטחה, דואגת כמובן לפרק את אותם מתקנים – מה שגורם להתרעמות מצד הבנאים ולניסיונות להחביא את המסלולים והמתקנים, ולהשאיר את השימוש בהם לקבוצת יודעי דבר ושותפי סוד מצומצמת. כאן המקום להסביר את המדיניות ולהבהיר כי קק"ל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה את קיומם של המסלולים הללו מכמה טעמים: ראשית כל, יש להבין כי החוק במדינת ישראל הופך את קק"ל, כמי שהוסמכה על ידי המדינה לטפל ביערות, לאחראית מלאה לשלומו של מי שמבלה בשטחה. קק"ל אינה יכולה לסמוך על רצונם הטוב או על שיקול דעתם של הרוכבים בכל הקשור למתקנים הללו, וכל פציעה חושפת את קק"ל לתביעת נזיקין. בפועל כל מקפצת עץ שמישהו בונה ביער, טומנת בחובה פוטנציאל הרסני של תביעות משפטיות ועדיין לא דיברנו על הנזקים הגופניים ועל הסכנה לשלומם של הרוכבים עצמם...
מעבר לכך, יש לזכור כי כל אותם בנאים פיראטיים אינם מהנדסים ואין הם מקפידים על כללי הבנייה, התכנון והחומרים המחויבים לצורך התקנת מתקן שיהיה ראוי ובטיחותי. הבונים החופשיים הללו לא מפוקחים בידי שום גוף ואין להם ההכשרה הדרושה, ואף אחד לא ירצה שהילד שלו ישגר את עצמו ממקפצת עץ שיכולה להתפרק תחתיו...
לאור כל האמור אין לקק"ל אלא להמשיך לפעול למיגור התופעה עד שיתבצע שינוי מהותי בחקיקה ובהסדרת הנושא. קק"ל פועלת למציאת פתרונות שיאפשרו לרוכבי האקסטרים ליהנות גם ממסלולים מאתגרים בדומה לאלו הקיימים בפארקי אופניים בחו"ל אך חובה על כל רוכב להבין כי עד שלא ישתנה החוק ותתקיים רגולציה בידי הגופים הממלכתיים, לא תתאפשר בניית מסלולים פיראטיים בשטחי קק"ל.
אחרית דבר
שבילי אופניים, אף שנדמה כאילו מדובר בעניין מובן מאליו, הם נושא מורכב שלו משמעויות והשלכות רבות הן על הרוכבים והן על הסביבה. קק"ל הפכה בעשור האחרון לשותפה מלאה לצמיחת ענף רכיבת השטח בישראל, והיא זו שלמעשה חולשת בלעדית על עשרות מסלולי רכיבה בכל רחבי הארץ וממשיכה במלא המרץ לתכנן ולבנות מסלולים חדשים שיתווספו למאגר המסלולים ההולך וגדל. קק"ל רואה בקהילת הרוכבים שותפים מלאים לעשייה ולשמירה על כל אותם מסלולים, וסבורה שכל רוכב אופניים צריך להתגייס למען הגנה על הנכס הזה ולמען טיפוחו. קק"ל מאמינה שככל שנשכיל לפתח יחד את תרבות הפנאי הזו, תוך הבנה משותפת והתחשבות זה בצרכיו ומגבלותיו של זה, כך נוכל להצעיד את קהיליית הרוכבים לקראת עתיד מזהיר שבו ירשתו את הארץ רבבות מסלולי רכיבה המתאימים לכל אחד. אם נרתם כולנו למשימה, אין ספק שנצא נשכרים.