האירוע הזה זרק אותי לאחת מחופשות הרכיבה ההיסטוריות באירופה. זוכרת אני היטב את הבוקר ההוא בו התעוררנו לקול הגשם המכה נמרצות על גג הפח של החנייה. התגודדנו כל החבר'ה בבלקון הקטן, מביטים בעצבות במים העכורים שזרמו במורד הרחוב, ממררים בנהי על מר גורלנו, מקללים את מזג האוויר ואוכלים ת'לב כשאופיר מחשב לנו ברקע מסלון הבקתה כמה כסף עולה לנו יום הרכיבה האבוד הזה.
החבורה התפזרה חיש, איש איש לפוכו ואני, נותרתי לעמוד על המרפסת קצת מתקשה להרפות. פתאום, אני קולטת בפינת הרחוב, חבורת רוכבים, הצועדים בנחת כשאופניהם לצידם, מנהלים שיחת חולין מחויכת כאילו שהשמיים מעליהם שמשיים וצחורים ולא ממטירים מבול בסדר גודל מקראי.
כשהתקרבו ועברו ממש מתחתי, קראתי להם ושאלתי בלועזית איך הם מעזים לרכוב במזג אוויר שכזה. הם נשאו אלי עיניים משתוממות והסבירו שלמרות שהם תיירים מארה"ב, גם אצלם גשם הוא מזג אוויר נפוץ וחוצמיזה, הם משלמים ביורו ואין מצב שהם מבזבזים יום רכיבה רק בגלל "כמה טיפות".
באותו רגע, ההסבר שלהם נראה לי הגיוני לגמרי. הרי מה, זה בסך הכל גשם...
אז צעקתי להם שיחכו רגע, התלבשתי וירדתי למטה כשהחבר'ה שלי מביטים בי כאילו נטרפה עלי דעתי.
זה היה אחד מימי הרכיבה הכי מענגים שחוויתי בחיי.
וזה לא שלא נרטבתי..
ההפך הוא הנכון. חזרתי ספוגה לחלוטין. אבל באנגלית כאמור, אין weter... מרגע שהטיפה הראשונה מצליחה לפלס דרכה ממרזב הקסדה, אל צווארון המעיל, ופנימה אל העור החשוף של עמוד השדרה בואכה חריץ הישבן, מחלחלת לה ההכרה (תרתי משמע) שאין באמת דרך להילחם במים ועדיף פשוט להרפות ולהרטב. ואז קורה הקסם – כי מרגע שנרטבת כליל, הגשם כבר לא מאיים ומפריע ואופניך ואתה הופכים לעיסה דביקה ומצחקקת של אושר בוצי צרוף.
הרכיבה בסוף השבוע האחרון לא הייתה שונה. נזכרתי שוב כמה זה כייף לרכוב בגשם. מי שממש ממש רוצה להשקיע זוזים (לא מעטים יש לומר) בביגוד שבאמת אינו חדיר למים (השקעה מוגזמת לטעמי במדינה רוויית שמש כשלנו) יוכל לחסוך לעצמו את תחושת הלחות על איבריו המוצנעים אבל אם תשאלו אותי, להרטב זה פשוט חלק מהחוויה.
אז שלום עד הפעם הבאה ו... רכיבות (ר)טובות!