החניה מלאה מפה לפה. כ**אומו, תפסו לי ת'חניה האהובה עלי. רונדלים, רונדלים...
היי חבר'ה, סליחה על האיחור.
נשימה עמוקה. חיוך מאולץ (fake it till you make it) יאללה, אני ביער, עושה את מה שאני אוהבת (מחשבה מייצרת מציאות), אז למרות הבוקר המעאפן, יהיה לי יום כייפי!
יופי.
רגע, מה זה זה...
הגב שלי רטוב!
די, נו, השלוקר היה על הפיה והכל נזל?
עכשיו תראו. אני בהחלט מגדירה את עצמי כבעלת שליטה עצמית ואדם עם יציבות נפשית, אבל בשלב הזה, בהחלט הרגשתי שאני מתחילה להתערער. וזה לא שגב רטוב זה אסון, זה יותר הקול הזה בראש, שמתחיל ללחוש – איזה יום מנחוס.
לא אלאה אתכם בכל האינסידנטים שליוו אותי לאורך הרכיבה. רק אספר שמה שחשתי בהמשך זרק אותי לכיתה ז', אז ניגנתי בתזמורת בית הספר. ולמה דווקא התמונה הזו עלתה לי לראש? כי כל כמה שניסיתי, לא הצלחתי לנגן "על הביט", זה לא שלא ידעתי את התווים, זה לא שלא שלטתי בכל הניואנסים, זה פשוט שלא הצלחתי כמעט אף פעם "לשבת" בול על הקצב. "את מנגנת ליד" היה נוזף בי המורה למוסיקה. בימים הנוראים האלו, אני מרגישה שוב את אותה תחושה של חוסר סנכרון, כאילו המנצח של היקום מלהטט עם מקל המנצחים שלו ואני פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמי לקצב.
איפהשהו באמצע המסלול, אחרי שהגלגל הקדמי איבד אחיזה וכמעט התרסקתי - עצרתי. ערבוביה של בהלה, מהולה בזעם וייאוש (שגם העלה לחלוחית בעיני) ליוו אותי בעודי עומדת מתנשפת בצד השביל. "אני חוזרת לאוטו" צעקתי לשיירה שהמשיכה בדהרה קדימה.
הרגשתי כועסת.
הרגשתי מובסת.
אז מה אתם אומרים, הייתי צריכה להמשיך? ואתם, מה אתם עושים ב"יום רע"?
כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו וכתבו לי.