הילה אהבה את החיים, טרפה אותם תרתי משמע, הפרעות הקשב וההיפר-אקטיביות טורבו שלה חילקו את העולם סביבה, ממש כמו כוסברה או גויאבות, דיכוטומית לשני מחנות - או שלא יכולת לשאת את נוכחותה או שהיית מכור לה. כשהתוודעתי לראשונה לרכיבה בשטח, היא הראשונה אליה הרמתי טלפון כדי לחלוק את הטירוף והאמת, לא הופתעתי כשכמה ימים אחר כך היא התייצבה אצלי בדלת, מגלגלת לפניה זוג אופניים דנדש ומחייכת מאוזן לאוזן כשעל שערה המבולגן (תמידית) מונחת קסדה באופסייד, משל הייתה כיפה של נער גבעות.
הרכיבות שלנו יחד היו, איך אומרים – לפנתאון. חבר'ה מהסביבה שהכירו אותנו, גם היו אלה ששרו לה כל פעם שפגשו אותנו "הילה הילה בוצ'ה בודי" מה שהפך לסוג של סמל מסחרי שלה ודבק בה לתמיד.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר.
והילה כבתה. בבת אחת.
האישה הסוערת, שכולה אש ולהבה, שאת צחוקה המתגלגל שהפחיד את היונים (ותודה לגבריאל גארסיה מארקס על התיאור המופלא הזה) היה אפשר לשמוע מכל נקודה במועצה האזורית, השתתקה. למזלה, היא לא חוותה את האסון בעצמה, אבל האירוע הזה ערער אותה עד עמקי נשמתה. בימים הראשונים היינו כולנו אובדי עצות. לא ידענו איך להתמודד עם מה שטלטל אותה, לא ידענו איך לעזור.
ואז, אחרי כמה חודשים קשים מנשוא, התייצבתי אצלה ופשוט גררתי אותה בכוח, העמסתי את האופניים ולקחתי אותה ליער. רכבנו בשתיקה. רק רכבנו והתנשפנו. הילה, שתמיד הייתה חיה רעה, התחילה להגביר את הקצב. ואני – אני כבר מתחילה להשתרך מאחור, "לולה, חכי, אל תברחי לי" ניסיתי לקרוא אחריה כשאני מתנשפת במאמץ כביר להדביק אותה.
ואז דהרה ונעלמה לי.
ואז צרחה איומה הדהדה ביער.
מכירים את הביטוי "הדם קפא בעורקי". אז כזה.
חשתי כאילו החיים עוזבים את גופי, המאמץ והפחד גרמו לראשי להסתחרר וכבר ראיתי לנגע עיני את הגרוע מכל.
אחרי אחד העיקולים ראיתי את האופניים מושלכים בצד הדרך ואותה יושבת על סלע. מליטה את פניה בידיה וגועה בבכי חסר שליטה.
היא המשיכה ליבב בבכי קורע לב גם אחרי שהתיישבתי לידה וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. היא צרחה עוד פעם פעמיים. צרחות שפילחו את צמרות העצים ואת הלב שלי.
ואז, זה נפסק.
היא קמה, קינחה את אפה, מחתה את שארית הדמעות, יישרה את בגדיה הביטה אלי ואמרה – "זהו, תודה" ואני, אני יכולתי לראות שוב את הניצוץ בעיניה.
הערת המערכת: אם אתם מכירים מישהו שחווה קושי בעקבות המצב, או בכלל, אל תהיו אדישים ואל תתנו לו להתמודד לבד.