יצאנו לדרך ומהר מאד מצאתי את עצמי מתקדמת מעמדת המאסף בה תקע אותי המפחידן הלאומי ונצמדת לחבורה המובילה. עכשיו תראו, זה לא שאני איזו רוכבת על-חלל, אבל יש עלי... ואז הוא עצר באיזה מפגש שבילים ובלי להתבייש, הסתכל עלי לתוך הלבן של העין ואמר: "אני חושב שכדאי שאת הקטע הזה תעשי על השביל העוקף".
ס-ל-י-ח-ה???????
כמו שהבנתם, די היה באמירה הזו כדי לעשות לי חושך במוח ו"לא לראות בעיניים". הספקתי עוד לראות את דורון (במלעיל) עושה את התנועה של האימוג'י אוי ווייי ואז הכל נהיה שחור כי לא עניין אותי מה מי למה וכמה, נראה לך שאני לא עושה ת'קטע הזה? נראה לך???
וכאן אני רוצה לעצור לרגע את הסיפור ולדבר אתכם על מגבלות.
תראו, לכולנו יש מאלה. השאלה הגדולה באמת היא אם אנחנו מכירים בהן או לא. והשאלה הגדולה אף יותר, היא איך (ואם) אנחנו מתמודדים איתן, מצמצמים אותן והכי הכי חשוב – איפה עוצרים (אם בכלל...). יהיו שיאמרו שאין דבר כזה מגבלות. יהיו כאלה שיאמרו שלכל אחד יש תקרה שלא משנה כמה יחשוב שהיא שבירה, הוא רק יגרום לעצמו לזעזוע מוח אם ינסה בכל הכוח לנגוח בה. את אלה אני שואלת "אז מתי יודעים שדי?" הרי אם נעצור, לא נדע אף פעם למה אנחנו מסוגלים... אם לא נאתגר את עצמנו, נצא מאזור הנוחות וכל שאר ההיגדים המעצימים האלו שנפוצים בקרב אלו שבפרופיל שלהם בפייס תמיד רשום אחרי שמם "מאמן להגשמה ופריצת הגבולות", נישאר תקועים...
אני ככל הנראה שייכת לזן של אלו שנוגחים בתקרה. חייבת לומר שלא פעם זה הצליח לי (ואפילו הפתעתי את עצמי...) ובפעמים אחרות, זה נגמר בבלוטה (מטאפורית) על האגו ואחת לא פחות כואבת, על הקרקפת עצמה...
אבל מה שלדעתי מבדיל אותי (לא בהכרח לחיוב) מאנשים אחרים שרוצים להרחיב את מעטפת יכולותיהם, היא העובדה שבהשראתו של הגורו הירקרק יודה שאמר: Do or not do, there is no try" כשאני מחליטה לעשות משהו, אני נכנסת לאירוע במחויבות מלאה.
בקיצור, נכנסנו לסינגל.
איזה חרבו-דארב.
היה מפחיד. היה מסעיר. היה נ-ה-ד-ר.
מפה לשם, אני עם 4 תפרים.
