1. אי הכרת המסלול
זה אולי נשמע טריוויאלי אך לא מעט פעמים המשפט הראשון שיוצא מפיו של הרוכב (אחרי ה"אוי! וה"איי!") הוא "לא הייתי מוכן".
כן, הפתעות הן אולי דבר נחמד כשמדובר ביום הולדת, אבל לא כשאתה דוהר במסלול שאתה לא מכיר במהירות של טיל שיוט ופתאום מגלה סיבוב...
כל אחד מאיתנו מכיר היטב את הצורך להתכונן. אנחנו עושים את זה לפני מבחנים ולפני הרצאה חשובה, ואפילו בצבא מתרגלים "יבש לפני רטוב". ומדוע? נכון, כדי להימנע מהפתעות...
אם כן, מדוע יש רוכבים שמגיעים בפעם הראשונה למסלול ורוכבים בו כאילו היו בו כבר עשרות פעמים?
לרוב התשובה היא כי הם רוכבים בקבוצה שכבר מכירה את המסלול. הרצון הזה לא לפגר מאחור וגם להוכיח לחבר'ה כמה אתה תותח, גורמת ללא מעט רוכבים לרכוב מהר יותר ממה שהם אמורים ולחצות קטעים טכניים שהם אינם מכירים, ואז אין פלא שהם מוצאים את עצמם מחבקים עץ או הפוכים על הראש אחרי איזו גלישה מסלע...
אז מה עושים?
הכלל פשוט – כל עוד אינכם מכירים את המסלול בעל פה (כלומר יודעים בכל שלב של הרכיבה במסלול מתי מגיע הסיבוב, באיזו נקודה נמצא הסלע ואיפה גדם העץ ההוא שמתחבא בעשבים), רכבו לאט! הרבה יותר לאט מהרגיל! ולא, אל תסמכו על זה שהחבר שרוכב לפניכם מכיר את המסלול ואתם תדעו מה לעשות רק מלהביט בו! לא יקרה שום אסון אם החברים שכבר מכירים את הדרך ימתינו לכם קצת בסיום הקטע, והיי, אם הם חברי אמת, הם יאטו את הקצב עבורכם עד שתכירו כל ניואנס ותוכלו גם אתם לשחרר את המעצורים. ותזכרו – לא רואים? לא רוכבים!
2. עייפות
אחד הגורמים המרכזיים לתאונות ולפציעות הוא עייפות. אם בדיוק סיימתם עלייה מתישה ועכשיו מתחילה ירידה ארוכה ומאתגרת, תהיה לרמת העייפות שלכם השפעה אדירה על הסיכוי שתגיעו למטה בריאים ושלמים. מעטות הן קבוצות הרכיבה שנהנות מהומוגניות טוטאלית המבטיחה שכל הרוכבים הם בדיוק באותה רמה של כושר גופני ויכולת טכנית, ולכן סיטואציות שבהן חבורה של רוכבים חזקים עומדת חסרת סבלנות בראש העלייה וממתינה לחלשים יותר שמגיעים חסרי נשימה רק כדי להאיץ בהם לצאת כבר לירידה הן חזון נפרץ. ואם לא די בתסכול שמלווה את אלו שמגיעים אחרונים, הרי שהם גם אלו שלרוב משלמים את המחיר וגם מתרסקים... ככל שאנחנו עייפים יותר (שלא לומר מותשים), אנחנו שולטים טוב פחות באופניים. תנועות הגוף הופכות להיות איטיות ומסורבלות וגם רמת הריכוז יורדת.
אז מה עושים?
ראשית חוכמה בררו מי הם חברי הקבוצה שאליה אתם מעוניינים להצטרף ומהו אופי המסלול. אל תתפתו להסתפח לקבוצות שרמתן גבוהה בהרבה מזו שלכם (כן, אנחנו יודעים שבלי להציב אתגרים לא מתקדמים, אבל מזכירים לכם את השאלה שיעצנו לכם לשאול את עצמכם בתחילת הדברים). אם כבר הצטרפתם, אל תדחפו את עצמכם לקצה רק כי לא נעים או כי אתם רוצים להוכיח שגם אתם יכולים... הגעתם חצי מתים לראש העלייה? שכל הצ'אק נוריסים למיניהם ימתינו במטותא עד שתסדירו נשימה, תרגיעו את הדופק, תשתו ותאכלו משהו. רק כשרמת החמצן במוח תחזור לערכים נורמליים והידיים והרגליים יפסיקו לרעוד, טפסו על האוכף והמשיכו הלאה.
זכרו כי עליכם לנקוט משנה זהירות במסלולי point to point שבהם קשה ומסובך יותר לוותר באמצע ו"לחתוך" חזרה לרכב. ועוד דבר, גם אם אתם בכושר שיא אבל רק לפני יומיים החלמתם משפעת, אל תצפו להיות במיטבכם וקבלו בהבנה את מחאותיו של הגוף.
3. לחץ חברתי
זוכרים מה אמרה לכם אמא כשחזרתם הביתה מייבבים בברכיים שרוטות וסיפרתם שכל החבר'ה החליקו על העמוד ורק אתם נפלתם? אם גם אתם שמעתם את המשפט "ואם כולם יקפצו מהגג?" הרי שקיבלתם את השיעור הראשון באחת התופעות האנושיות הנבזיות ביותר, הלוא היא הלחץ החברתי. אין לך דרך טובה ובטוחה יותר להטיל בגופך חבלות ומומים מלהסתובב בחברת אנשים שעסוקים כל הזמן בלאתגר זה את זה במשימות טיפשיות ומסוכנות. כיצורים חברתיים חשוב לנו מאוד מה חושבים עלינו, וכולנו חולמים שרוכבים ברחבי הארץ ילחשו את שמנו בחרדת קודש ובהערצה. אבל הדרך לשם יכולה להיות כואבת. מאוד.
מי מאיתנו לא היה נוכח בעצמו או כצופה מן הצד באירוע ה"מלבב" הזה שבו חבורת רוכבים מתאספים מסביב לאיזה סלע גדול ממדים ומתגרים זה בזה כדי לראות מי יהיה אמיץ מספיק לנתר ממנו לקרקע. אפילו ברשתות החברתיות עולה מעת לעת איזה סרטון תורן בסגנון I dare you! ובו מאן דהוא מציג איזה תעלול או פעלול ומאיץ בחבריו להוכיח שגם הם יכולים.
אז מה עושים?
ובכן, קודם כול עוצרים.
ואז נושמים.
ואז מסתכלים ובוחנים היטב את האתגר.
ושואלים את עצמכם אם אתם מרגישים בנוח איתו ומה יקרה אם חלילה לא תצליחו...
והכי חשוב – כל הזמן הזה מתעלמים לחלוטין מרעשי הרקע ומניסיונות ה"חברים" לגרום לכם לעשות משהו שאתם לא שלמים איתו במאה אחוז.
אנו חוזרים ואומרים – כדי להתקדם ולהשתפר צריך אתגרים, אך בשום אופן אל תצאו להרפתקאות רק בגלל שכולם קפצו מהגג...
היו בוגרים, הפעילו שיקול דעת, דאגו להתמגן בהתאם וזכרו תמיד שיש בבית אנשים שמחכים לשובכם בריאים ושלמים.
כתב: אילון שגיא