אוקצור, יצאתי לי לדרכי מהקיבוץ שמחה וטובת לב לכיוון נקודת המפגש אבל לא עבר הרבה זמן עד שריח נוראי הכה בנחיריי. הבטתי כה וכה על השול וחיפשתי את הפגר התורן (לדאבון הלב באופן קבוע יש איזה בעל חיים ביש מזל שנדרס בקטע הזה ☹) אבל שום יונק גדול מספיק כדי לייצר את הסירחון שהיה באוויר, לא נראה באופק.
"אולי זיבלו את השדות" שחתי לעצמי בעודי מביטה על התלמים הטריים שנחרשו ממש לאחרונה תוך שאני מגבירה קצת את הקצב. מה רבה הייתה אכזבתי כשהגעתי לפאתי העיר אך הריח, לא הרפה...
ברמזור, ממש רגע לפני שפניתי לכיוון הפארק בו אנו נפגשות, הייתה לי הארה.
אאוריקה! סוף סוף פיצחתי את התעלומה, רק תנו לי שניה לעקוף פה את משאית הזבל הזו ולספר לכם שאחד הדברים הכי דוחים זה שובל המיץ שנוטף מהמכוניות האלו ונשאר כעדות מצחינה לתרבות הצריכה המערבית. כנראה הגועל נפש הזה ליווה אותי כל הדרך.
לשמחתי הרבה, הסירחונית המשיכה ישר ואני – ימינה, סוף סוף אני יכולה לנשום..
או שלא???
מה לעזאזל!
הסירחון הזה פשוט לא מרפה!
אולי זה כבר בכלל הגוף שלי שמתעתע בי? המוח משחק לי במוח???
עוד מעבר חצייה אחד ואני כבר רואה את חברותיי צוהלות לקראתי. אך מהר מאד החיוכים מסבירי הפנים, התחלפו בגבות מכווצות ועיקום חוטמים "מה זה הסירחון הזה שנודף ממך???"
כבר עמדתי לספר להן על הפגרים והשדות, משאית האשפה ושאר הסיבות, כשאחת הבנות צווחה בקול: "איכככככססססס, תראי איזה גוש של קקה יש לך על הפדל!!!"
"מילא על הפדל, תראי את הנעל" געתה בצחוק אחת אחרת.
אז בסוף, אחרי שהתנקתי היטב וישבנו לקפה, החלטתי שהפעם, אני לא מצטרפת למקהלת ההתנרגנויות והטרוניות, כי בסוף, יש גבול לכמה אנחנו יכולים להאשים את כל העולם בחרא שלנו.