צילום: עילי פל
יום חופש משותף שהסתנכרן ממש במקרה הוליד רעיון למפגש רכיבה זוגי עם חברה טובה באזור שאני מכירה פחות (בניגוד להרגלי, לא היה מדובר הפעם במסלול של קק"ל). את הנסיעה העברנו (כל אחת ברכב שלה) בשיחת ריכולים עסיסית. הכבישים היו ריקים, מזג האוויר – בהזמנה וחוץ מכמה ממתינות עקשניות שהחברה נפנפה בקלילות, הכל היה מושלם.
ואז בזמן שהיא מספרת לי על הרומן שהיה לה בסדיר עם הקמב"ץ (שמסתבר שאני מכירה גם) ושתינו מצחקקות בהנאה, עוד פעם ממתינה. רק שהפעם היא השתתקה ומיד התעשתה ואמרה: "רגע אחותי, זה מהבצפר של שי". אחרי כמה שניות היא חזרה אלי ולפי הדממה בצד השני של הקו, הבנתי שמשהו טוב לא יצא מהשיחה הזו.
"שבר את היד הילד" אמרה ולא יספה.
איף, איזה מנחוס! רטנתי אבל לשתינו היה ברור שהיא כבר פירססה ונמצאת בדרכה חזרה.
למרות הביאוס, החלטתי שמאחר ואני כבר עוד שניה בחנייה, אני לא מוותרת על הרכיבה, גייסתי את כל המחשבות החיוביות שהצלחתי (כולל אלו שלומדות תורה) והבטחתי לעצמי שאיהנה.
אחרי התארגנות קצרה עליתי על האופניים ואת פני קידם שלט מאולתר וגם עמוד עם כמה שלטי הכוונה, חלקם מדיקט מתפורר שנעשה בחובבנות. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אופציות, שחתי לעצמי וניסיתי בכל כוחי להיזכר באיזה מהמסלולים החברה רצתה שנרכוב ואחרי התלבטות קצרה הפניתי את החרטום לזה שהכי נראה לי ויצאתי לדרך.
המסלול היה משולט פה ושם, אך לא בצורה מקצועית כמו מסלולי קק"ל, ואני, סומכת על חוש הניווט המשובח שלי, גמעתי לי כברת דרך הגונה בחדווה והנאה. ואז הגעתי לפיצול שלא היה משולט. עצרתי, הבטתי כה וכה, אולי איזה שיח מסתיר... אולי האבן התגלגלה הצידה... לא. נאדה.
בלית ברירה הסמכתי את עצמי כגששית, הבטתי בשרידי העקבות וקבעתי נחרצות שאלו שמובילים ימינה, הם הברורים והטריים ביותר. יאללה. ימינה.
השביל התפתל, התעקל, טיפס, ירד אך סימון – אין. ושוב פיצול. בשלב הזה נזכרתי ב"כלל יד ימין" שלפיו במבוכים ללא "איים" אם תמיד תבחר ללכת ימינה, תגיע ליציאה. אז עשיתי את הדבר הגי הגיוני – פניתי שמאלה.
"תכף אמצא שילוט" המשכתי לשנן את המנטרה שליוותה אותי מאז אותו פיצול ראשון, "הוא בטח אחרי העיקול הבא". אני לא יודעת לומר מה המרחק אותו רכבתי, אבל די מהר, אחרי כמה ירידות תלולות, מצאתי את עצמי בוואדי עמוק, מוקפת מסביב בגבעות (שלא לומר הרים) מכוסים חורש ים תיכוני צפוף. השענתי את האופניים על עץ, לגמתי כמה שלוקים ופתחתי את התיק, שהרי אין לך חבר לעת צרה טוב יותר מהטלפון הסלולארי שמיד יציג לך מאין באת ולאן אתה הולך.
שוד ושבר. אין קליטה ומפות off-line אין.
התיישבתי בצד הדרך, בדממה, מנסה לשמוע בין רחש הרוח בצמרות, איזו המייה של כביש קרוב. לדאבון הלב, זה היה אחד המקרים הבודדים בו נמלאתי אכזבה מהשקט המופתי.
טוב, סיכמתי ביני לביני, אני אמשיך עוד קצת בתוך הוואדי ואם לא אתאפס, אתחיל בלית ברירה לחזור על עקבותיי. לשמחתי, אחרי 3 עיקולים הוואדי התרחב קצת וכמה מאות מטרים ממני, ראיתי סוללת עפר שלא היה ספק שהיא מעשה ידי אדם.
שמחה על מזלי הטוב התחלתי להגביר את הקצב ובעודי מהמהמת לי איזה שיר לכת, נפתחה עלי אש! ז'תומרת, לא עלי אישית, אבל בהחלט לכיוון שלי.
שיט, שיט, שיט! זו סוללה של מטווחים!!!
תוך שניה ורבע כבר הייתי חזרה מאחורי העיקול בעוד שהירי לא פוסק לרגע.
אחרי כרבע שעה, הירי פסק. בשלב הזה הייתי חייבת לקבל החלטה, האם אני רוכבת חזרה לסוללה בידיעה שזוהי פיסת הציוויליזציה הכי מבטיחה כרגע אבל מסתכנת להפוך למסננת היה וההפסקה בירי זמנית, או שאני סובבת על עקבי וחוזרת לאיבוד.
אזרתי את כל האומץ שקיים בי ופניתי כמובן לאיבוד.
לוואדי הזה יש בטוח יציאה נוספת, עודדתי את עצמי ורכבתי בנחישות בעוד ששוב הדי יריות מהדהדים מההרים סביב.
עוד שניים שלושה עיקולים ו-הופ!
גדר.
מה גדר, חומה בצורה של תלתליות וכבלי חשמל שמתפתלים סביב עמודים גבוהים ובראשם מיני אנטנות. ומצלמה.
בייאושי כי רב, בעודי לוגמת מהמים, נפלה עלי רוח קונדסית ופצחתי בריקוד מול המצלמה. וככה, כמו שאני משתטה, אני קולטת שהמצלמה סובבת על צירה ועוקבת אחרי!
תכף פרצתי בצחוק מטורף, כי יכולתי לדמיין את מי שיושב בצד השני מול המסך ומה עובר עליו כשהוא רואה את המטורללת הזו מעלה לו מופע באמצע השביל.
ואז עלה במוחי רעיון...
אם הם רואים אותי, אולי הם יכולים לכוון אותי?
התחלתי לצעוק לכיוון המצלמה: "שומעים אותי, שומעים אותי??"
כלום.
אז עברתי לפנטומימה - ידיים לאוזניים ומחוות שאלה.
לא תאמינו – המצלמה הנידה "בראשה" לשלילה.
אוקיי...
אוקיי...
עכשיו אני עומדת באמצע השביל וממש כמו באליאס, מנסה בפנטומימה לשאול את החמ"ל לאיזה צד עלי לפנות.
אחרי כמה דקות של משימת הגמר בהישרדות הזו, נדמה לי שהבנתי שעלי לטפס ימינה לאורך הגדר. לא ידעתי בוודאות שזו התשובה, אבל המצלמה פשוט פנתה לכיוון הזה ונעצרה. יכול להיות שהם סתם איבדו בי עניין, אמרתי לעצמי, העמסתי את האופניים על הכתף והתחלתי בטיפוס המפרך לאורך הגדר בואכה ראש ההר.
בהגיעי למעלה, מיוזעת, מתנשפת ועם לא מעט זרעי שיבולת שועל ושאר מעקצצים שמצאו דרכים יצירתיות לטפס כמעט עד התחתונים שלי, ניסיתי שוב את הסלולארי.
יש! יש קליטה!!!
אחרי כמה שניות של התאפסות הבנתי שבאמת הלכתי לאיבוד. סטיתי בצורה פראית מהנתיב ועכשיו, גם לאור השעה ומצב המים, הייתי חייבת להנדס לעצמי נתיב חזרה קצר ככל האפשר לרכב. אחרי כמה דקות של זום-אין וזום-אאוט, בחרתי כמה שבילים שנראו מבטיחים ויצאתי לדרך.
העייפות כבר החלה מכרסמת בי אבל כמה תרועות של משאיות אי שם במרחק עודדו אותי וסימנו לי כי קרובה אני לחזור לחיק האנושות. ואז, ממש כשכבר חשבתי שתמו תלאותיי, הגעתי לשדה.
שדה רחב ידיים, חרוש היטב עם רגבים בגודל בולדרים ותלמים עמוקים כמו הגראנד קניון.
הבטתי במפה.
אבל מה עכשיו!!! צריך להיות פה שביל!! יש בצילום שביל!! איפה השביל!!
אוף! לא חתמתי על החוג הזה!!!
מסתבר שהטרקטוריסט עשה עבודה ממש ממש יסודית וחרש כל סנטימטר אפשרי, כולל השביל.
קיצר, צעדתי, או יותר נכון דשדשתי את שארית הדרך בליווי קללות רמות, הנעליים שלי התמלאו בחול ואבנים, הידיים כאבו כבר מהניסיון לדחוף את האופניים ומעת לעת לשאת אותן על הכתף ובגדול, לא היה לי כייף.
במגרש החניה שמחתי לראות עוד רכב. משהו בי צהל לקראת חברה אנושית ובסתר ליבי אולי אפילו קיוותי שאוכל לספר את מסעי ההירואי ולחלוק עם מישהו את טרוניותיי.
כשקרבתי לרכב, שמתי לב שהוא מתנדנד קלות, אבל זה היה מאוחר מדי, כי שני הנואפים שעסקו שם ב... אה... מה שנואפים עושים, הרימו ראש ואני הסתובבתי ונסתי משם כל עוד נפשי בי.
זהו. אם חשבתם שיש פה איזה מסר, תובנות או עצות, אז לא.
אין לי משהו חכם לומר.
פשוט הייתי חייבת לפרוק.