הכל התחיל באחד מימי שישי כש(שוב) עמדתי במפתן הדלת, חשה על לחיי את הבל פיה הלוהט של אמא טבע ואת אגלי הזיעה המלוחה שתכף יתחילו להתגלגל במורד המצח בואכה עפעפי ויזכירו לי במליחותם כמה קשים החיים...
אין סיכוי שאני יוצאת לגיהינום הזה שחתי לעצמי ונמלטתי חזרה אל חיקו הקריר של המזגן. השעות נקפו ובשיעמומי כי רב, החלטתי לעשות משהו פרודוקטיבי כמו אה... לסדר קצת את ציוד האופניים שלי.
מניה וביה פירקתי את הספוגים מהקסדה, ליקטתי את הכפפות, הבנדנות והגרביים ודחסתי למכונת הכביסה. גם תיק הרכיבה רוקן והצטרף למחול העוגה עוגה הקצפי ואני שמחתי שלפחות לכשיגיע הרגע לחזור ולרכוב, ידיפו כל אלו ריח נעים. וככה, כמו שאני צופה מהופנטת בכל הכבודה הזו מסתחררת מולי דרך חלון המכונה ומדמיינת שאני קפטן נמו הצולל אל מעמקי אוקיינוס מרכך הכביסה, נזכרתי פתאום, שלמטה, במחסן, יש לי טריינר.
עכשיו תראו, מודה ולא אבוש כלל – מעולם לא נמשכתי לרכיבת כביש ולכן זה קצת מוזר שאחזיק בבית פריט שמזוהה כל כך עם העדה הזו ואכן, המכשיר הלז, הגיע אלי ממש במקרה כשאחד החברים שלי לקבוצה (שבוגד בנו מעת לעת עם אספלטונים רחמנא ליצלן), סיפר בהתרגשות שרכש לאחרונה טריינר חדש ומשוכלל, במחיר של דירה ממוצעת בעיירת פיתוח; והוא ישמח להוריש לי את הישן. אני, שאף פעם לא מתנגדת למתנות, שמחתי על המציאה ותכף ומיד אפסנתי את הארטיפקט, שכעת, כשנזכרתי בו, חוגג לדעתי מעל שנה ומחצה של בידוד בצינוק שבמחסן.
צילום הדמייה AI
לא אלאה אתכם בכמות האבק ששאפתי, בחבורה הכחולה שמעטרת את המרפק השמאלי (תוצר של מאבק עיקש לפנות קונסטרוקציית "סוכה לנצח" שחסמה את הדרך) ואת השעתיים התמימות שביליתי בניסיון להרכיב, להתאים ולהפעיל את ה*** הזה, אבל בסופו של דבר, ניצבתי (בתחושת סיפוק אדירה יש לומר) מול זוג האופניים שלי שניצב בעצמו מחובר, מעשה מרכבה, על הטריינר.
"הנה כי כן הייתה לנו תרופה" פיזמתי לעצמי כשיצאתי לבושה בבגדי רכיבה (אין צורך בקסדה – הידד!) וטיפסתי על האוכף, "אז אני כן רוכבת ככלות הכל"...
הפיזום העולץ נמוג אחרי כדקותיים, כי... ואללה, זה משעמם ת*ת לדווש ככה במקום...
איך לעזאזל לא חשבתי על זה קודם ומיקמתי את הקונסטרוקציה דווקא מול הציור הכי מכוער בבית... ("יצירה" של אמא שלי מחוג ציור. אל תשאלו). כמה משיכות שטיח ו-90 מעלות מאוחר יותר, והנה אני שוב מדוושת, רק שהפעם, אני מול מסך הטלוויזיה צופה בפרק השלישי על המנופאוזה ומשכנעת את עצמי שהיובל שלפני, יהיה משובח מקודמו.
אבל גם הפוזיציה הזו החזיקה פחות מ-10 דקות... כי מה, אני אוהבת לנשנש. במיוחד מול המסך (ואתם יכולים להטיף לי עד מחר, לא מזיז לי, ככה אני וזהו).
אז לחצתי pose, ניגשתי למטבח, גררתי אל החדר את שולחן הבר העגול הגבוהה, הנחתי עליו מלא הטנא תקרובת וחזרתי לדיווש.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה ששלחתי יד הרחק אל שולי השולחן אל בקבוק השתיה.
שבריר שניה לאחר מכן, כבר שכבתי על צידי, עדיין מחוברת לדוושות כמובן, כשעלי מונח שולחן בר ולקישוט, נבזקו עלי תוכנן של קערות אפונה בטעם וואסבי ובייגלה.
אבל כל אלו היו כאין וכאפס מול הכאב שהתחיל להתפשט בצד שמאל של גולגלתי שפגשה, כך מסתבר, בזמן ההתמוטטות הגדולה, איזה חפץ מתכתי שעד לרגע זה לא ברור מה טיבו.
אז מסתבר שגם כשרוכבים על טריינר (כל שכן אם גרגרנות היא אחת מתכונות האופי שלך), כדאי לחבוש קסדה ואני ככל הנראה הרוכבת הראשונה האוחזת בתואר "נפצעה בעת רכיבה פול גז בניוטרל".