לכן לא תופתעו אם אספר לכם שממש השבוע, כשעבותות הסגר החלו להתרופף קמעה, מצאתי את עצמי מצטרפת לרכיבה מסוג חדש, על אופניים מסוג חדש (עבורי לפחות) – גראבל.
הכל התחיל לפני כחודשיים, חברה שלי העלתה תמונה שלה לאינסטוש. כדרכה בקודש היא סימנה V על כל הקלישאות ולמרות שהיא הייתה באמצע רכיבה היא נראתה מתוקתקת כאילו היא תכף עולה על המסלול בתצוגת אופנה ולא מיוזעת בעליל. אבל מה שצד את עיני יותר מחליפת הרכיבה המחמיאה והפריזורה המרשימה, הם זוג האופניים שהיה ברקע. "אחותי, מה זה האופניים האלו?!" הגבתי לה והיא בדרכה החביבה והמתנשאת (כפרה עלייך סיגל :-*) ענתה: "נו, מה, באיזו מחילה היית בזמן האחרון, זה גראבל..."
לא צריך להסביר לכם שמייד הייתי חייבת להבין במה מדובר ויצאתי למסע חפירות נרחב באינטרנט. לא אלאה אתכם בפרטים (אתם בטח כבר מקלידים "גראבל" בגוגל), רק אספר לכם בקצרה שמדובר בסגנון רכיבה שלמעשה מנסה לאחד בין המאפיינים של רכיבת כביש, לרכיבת שטח. מה שמאפיין את הרכיבות האלו הוא פחות סינגלים ויותר "שבילים לבנים", פחות טכני ויותר מרחקים, אה, והרבה הרבה פחות (כך התברר לי בהמשך...) דיבורים ויותר דיוושים...
אני מניחה שכבר הבנתם שאם אנחנו מדברים על שעטנז כביש-שטח, גם האופניים צריכים להיות מין הכלאה שכזו ואכן, כשהבטתי בתמונות בגוגל, נדמה כאילו לקחו אופני כביש, הנעילו אותם בצמיגים רחבים יותר ו... זהו פחות או יותר...
"זה לא בדיוק ככה" הסבירה לי זאתי ממקודם, "הגיאומטריה קצת שונה, זה לא שאפשר לקחת אופני כביש ולרכוב עליהם סתם ככה..." נו, ברור.. אחרת איך ירוויחו החברות...
אז כן, ככל שחפרתי לעומק, עלתה שוב ושוב השאלה אם מדובר פה ב(עוד) תעלול שיווקי, כזה שממציא יש מאין סגנון רכיבה "חדש" שאף אחד לא באמת צריך או באמת במשהו שיש לו הצדקה. גם במרשתת הדעות חלוקות, יש את אלו שמגחכים ומסבירים: "איך לרכוב גראבל – קח לך אופניים, כל אופניים, תרכב על שבילים לבנים והנה, אתה רוכב גראבל" ויש את אלו שיעקמו את האף אם חלילה תופיע לרכיבת המועדון שלהם בלי כידון מעוקל וחליפת טייץ הדוקה (רצוי בצבע ורדרד).
"אם את באמת רוצה להבין במה מדובר, תבואי לרכיבה" פסקה חברתי בנחרצות.
אז באתי.
אז לא, אם ציפיתם לשמוע שהסקרנות הרגה אותי, הרי שצר לי לאכזב אתכם. החוויה שלי על סיפון האופניים המוזרים האלו בהחלט הייתה מיוחדת. אבל יותר מהצורך להסתגל לעובדה שמדובר באופניים נטולי שיכוך לחלוטין, בתנוחת רכיבה רכונה, בכידון צר שמייצר היגוי עצבני ובידיות כביש שצריך להסתגל אליהן (אם לא רכבתם על אופני כביש כמוני), הוייב של הקבוצה אליה הצטרפתי היה שונה ממה שאני מכירה. זה לא שהם לא היו נחמדים חלילה, אבל אשקר אם אומר שלא הייתה איזו "דחיפות" באוויר "לא להוריד דופק" כמו שאמר בז'ה ורצון לגמוע מרחקים ובמהירות.
רכבנו חזק. אפילו קצת חזק מדי עבורי. זו לא רכיבת שבת אופיינית על אופני הרים בה יורדים סינגל או שניים ואז עוצרים לפטפט. פה באים לעבוד! לכאורה נדמה כאילו הרכיבה על שבילים כבושים (גראבל באנגלית – חצץ) יכולה להיות משעממת, אבל אני מודה שהיכולת לרכוב רחוק ומהר, לעבור מתא שטח אחד למשנהו ולהיכנס לקצב מונוטוני של דיווש/נשימה, מספק איזו חוויה זנית.
זה הזכיר לי את מה שחברי הכבישונים תיארו לי לא אחת. אני אישית פשוט פוחדת לעלות על הכבישים בישראל (כן, גם לחתולים יש קווים אדומים :-P) והנה פה, יש הזדמנות לחוות את מה שכולם מדברים עליו, רק בשטח ובלי הפחד המתמיד הזה שמא איזה נהג מופרע יכחיד אותי.
אני עדיין צריכה לתת לדברים "לשקוע" כדי לנסות לזכך מהם תובנה שתאפשר לי להחליט אם זה בשבילי או לא. ברשותכם, אני גם אמנע מלהביע את דעתי לגבי השאלה האם מדובר בתעלול שיווקי או לא ותכלס, גם אם כן, הרי אם זה עושה לאנשים כייף, אז למה לא?
התנסות בדברים חדשים, סקרנות וראש פתוח מעשירים את חיינו ומאפשרים לנו לראות גוונים חדשים. אנחנו לא חייבים לאהוב הכל, אבל תמיד כדאי לנסות כדי לא להכות על חטא ולומר "אם רק הייתי מגלה את זה בגיל יותר צעיר...".
אז האם אני הולכת לשלוף את הארנק ולהתחדש באופני גראבל? אני עדיין לא יודעת...
מה שבטוח הוא, שיש לי עוד חוויה מיוחדת במינה בתרמיל :-)
ואתם, מה ניסיתם לאחרונה?