"את שומעת פיף*" שחה לי אמא שלי לפני שבוע, "אבא ואני נוסעים לבית הישן של סבתא לפנות משם דברים לפני שמוכרים אותו, רוצה לבוא?". שנים שלא הייתי במושב. מאז סבתי האהובה נפטרה לא ביקרתי בבית הישן הנושק לשדות וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות להסניף מנת נוסטלגיה הגונה. "בטח!" עניתי.
בחצר בה נהגנו להתרוצץ העצים גדלו פרא ושלחו ענפים כמו אצבעות גרומות של מכשפה לכל עבר. הדשא היפה שסבא כה אהב לטפח הפך לשדה בור מלא קוצים וקול חריקה של איזה תריס ישן שזז ברוח שיווה למקום אווירה קריפית. "תתחילי במחסן" צוותה אמא שלי ואני פילסתי אך בקושי את דרכי בינות לעשבים השוטים שגדלו פרא. ערמות של גרוטאות מחלידות מכוסות חריוני יונים קידמו את פני ואני התחלתי במלאכת הפינוי. ואז, תחת לכיסוי ברזנט מתפורר, ראיתי אותם.
אני מודה שברגע הראשון קפאתי. האם זה הם באמת?
בבת אחת נפרץ סכר שהציף אותי בתמונות ילדות שחלפו נגד עיני במהירות והותירו אותי מתנודדת בפיק ברכיים. מחקרים הוכיחו שהזיכרונות משלוש השנים הראשונות לחיים נמחקות מהר מאד ולכן אף אחד לא באמת יכול לזכור את שנות חייו הראשונות, כך או כך, אין לי מושג מדוע, אבל אחד הזיכרונות הראשונים שאני מסוגלת להעלות מנבכי מוחי, הוא שלי, בגיל 3, ישובה על תלת אופן הקשור ברצועה לשלג, הפודל הלבן של סבא וסבתא, שגורר אותי במהירות עצומה. אני ממש יכולה לשמוע את זעקות השבר של סבתא "שלמההההההההה, הילדה תיפוללללל!" (סתם, לא יודעת אם זה בדיוק מה שהיא אמרה, אבל זה בטח היה משהו בסגנון :-)) מתערבבות בצחוק המתגלגל של סבא ובצווחות האושר שלי.