כתבות שטח

ביום שישי שעבר, קבענו הבנות לנטוש, בניגוד למקובל, את השבילים ביערות, לטובת רכיבת אורבן רגועה עם Happy End בבית קפה. אנחנו זקוקות מעת לעת לסוג הרכיבה הקליל הזה, שהרי אין לך דרך טובה יותר להתעדכן ברכילות העסיסית, ללרלר ולגז'דר כשאת זוחלת בעצלתיים על שבילי האופניים העירוניים. הוסיפו על זה את העובדה שלרכיבה מהסוג הזה יש לכל אחת מאיתנו אאוטפיט מיוחד ש.. איך נגדיר זאת בעדינות... אוסף אותנו היטב ומתגמל את האגו במבטים. בואו, כל אחד צריך סיבוב דאווין מעת לעת, לא ככה?

לא יודעת לומר אם זה הסופר אל ניניו עם מזג האוויר הבלתי מתקבל על הדעת שהביא איתו, ההתקוטטות האינפנטילית בין טראמפ לחמינאי ג'וניור שמפיחה בי ייאוש, או העובדה שגם אני צפיתי בסדרה "חם לי קר לי" וגיליתי שגיל המעבר כנראה פוקד אותי מוקדם מהצפוי, אבל דבר אחד בטוח – באוגוסט 2026 לא רכבתי. לא רכבתי בשטח ז'תומרת.

ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שאם תנסה לרשום את השם שלה במפה המציגה את כל הגלובוס (בפונט קריא ז'תומרת), הוא יהיה יותר גדול מהמדינה עצמה... ובכל זאת, גודל כיידוע, זה דבר יחסי ומסתבר שגם במדינה עם מותניים של דוגמנית דחלילית, אפשר ללכת לאיבוד. ש'מעו סיפור.

ההערכות מדברות על כך שעלות המלחמה עם איראן עבור ארצות הברית היא כ-72 ביליון (ביליון=מיליארד, הם הרי חייבים להתחכם...) דולר. יש כאלו המעריכים שהנזק המצטבר יגיע לכדי טריליון (אלף מיליארדים – רק מלחשוב על המספר הזה יש לי כאב ראש). אבל עם כל הכבוד לדוד סם , עניי (בדגש על עניי) עירך קודמים וגם לי, הקטנה, יש צורך לזעוק את שוועתי ולקונן על סכומי העתק שהמלחמה הזו עלתה לי.

תחשבו על זה... באנגלית יש loud  וגם louder. יש fast וגם faster אבל יש רק wet. אין "weter"... וזה גורם לי לחשוב שאבות השפה האנגלית היו רוכבי אופניים.

רובן (ראובן במקור, אבל אף אחד לא קרא לא ככה שנים), היה ברנש מוזר. כל מי שרכב על אופני הרים באחד מיערות הצפון, שמע עליו. אבל באמיתי – מעטים באמת ראו אותו בפועל. שי, הרבש"ץ האגדי של אחד הקיבוצים בעמק, נתקל בו ערב אחד...

אני לא מאמינה גדולה בקארמה. גם לא באמונות טפלות. ובכל זאת, יש ימים בהם נדמה לי שהיקום כולו עשה יד כדי לחרב לי ת'חיים. השעון המעורר בטלפון לא עבד. כי איך יעבוד אם כבל הטעינה נשר לו, מעשה שטן, מתישהו בלילה והטלפון כבה? אבל בכל זאת התעוררתי (אם אפשר לקרוא ליקיצה היסטרית התעוררות).

לא יודעת מה אתכם, אני, כשאומרים לי "זה לא בשבילך", אני לא עוצרת לחשוב וישר עושה. אמא שלי מספרת שכבר בתור ילדה, הייתה צריכה לרוץ איתי למרפאה פעמיים בחודש בממוצע כשאני פצועה וחבולה. אם תשאלו אותה, היא בטוחה שבשלב כלשהו הילדים בשכונה הרימו סוכנות הימורים שכל כולה מוקדשת לשאלה "שוגי תעשה או לא". זה לרוב היה כן. וגם היה כרוך בתפרים. יותר מפעם אחת.

הילה היא חברה כמו אחות. גדלנו יחד במושב והיינו דבוקות כמו טייץ באמצע אוגוסט לת.. לאמש'נה. הכל עשינו יחד, אם זה לחזור בבכי היסטרי אחרי שניסינו לקטוף לעצמנו סברס ונראינו כמו מישהו שהתנגש בפגוש של דורבן, להכין שליפים לבגרות בהיסטוריה (ולהיתפס), להתפלח לבריכה ולברוח בצחוק מתגלגל חצי ערומות ממנשה, שומר הלילה ועוד ועוד...

כשפנו אלי מקק"ל וביקשו שאקח על עצמי את הטור הזה, לא הייתה לי בכלל התלבטות באשר לתשובה. לקדם את הצד הנשי של ענף רכיבת השטח זו משימה חשובה וראויה ולכן נעניתי בענווה תוך הבנת כובד האחריות שמוטלת על כתפי. ההתלבטויות הגיעו מאוחר יותר, כשכבר התיישבתי לכתוב את הטור הראשון שלי. על מה אכתוב? במה אתחיל?