מהי שמיטה

בצו התורה נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה, א'-ז').

(מקורות נוספים בתורה שבהן מצווה אדם מישראל ליטול חלק ולהיענות לצו ייחודי זה: ויקרא, כ"ה: י"א - י"ב, י"ט - כ"ב. שמות כ"ג: י' - י"ב. שמות ל"ד: כ"א. דברים ט"ו: ב' - ד', ט' - י"א).

נשאלת השאלה באיזה אופן בראשית האלף השלישי לספה"נ מצליחות מדינת ישראל המודרנית, וכך גם יהדות התפוצות, ליצור זיקה עכשווית ממשית למובנו המקורי של הצו, והאם עולה בידן ליצוק תוכן ומשמעות אקטואליים באותו צו אלוהי?

פירושה המילולי של המילה "שמיטה" הוא עזיבה, נטישה, שביתה. בשנה השביעית מחילה התורה הוראה לגבי עבודת האדם בשדה, בפרדס או בכרם. התורה אוסרת מפורשות כל יוזמה או אקטיביות הכרוכות ביחסו של עובד האדמה כלפי חלקתו. מדובר אפוא בחיוב לנקוט פסיביות בכל הנוגע לעיבוד חקלאי כלשהו, ומכאן שבשנה השביעית נדרש עובד השדה לשבות מכל מלאכת האדמה ולהשבית את הקרקע.

כך, השעבוד למהלך האינסופי הממכר את האדם לטבעו הצרכני, ההישגי והכובש – נבלם. ובדומה לעצירה מלכת מסוגים אחרים ובמועדים אחרים, המאפיינת את לוח השנה היהודי – בראש ובראשונה השבת ויום הכיפורים – גם לשביעית משמעות מאזנת, בבחינת יציאה מהמעגל המתמיד והגדרה מחדש של יעדים, מתוך העמדת מדרג ערכי לפי סדר חשיבות שאמת המידה שלו המבחינה בין עיקר לטפל היא על-אנושית ומתוך ראייה מפוכחת.

שש שנים נוהגת כלכלת הארץ על פי מדיניות מקובלת ונורמלית: מרוץ מטורף כמעט, חסר גבולות ומעצורים, אחר הישגי ממון. המושגים הרווחים הם אלה הידועים והמנחים את התפיסה התרבותית הקניינית והצרכנית – עושר כנגד עוני, צבירת רכוש וכסף לעומת התרוששות, הצלחה מול כישלון, רווח ומנגד הפסד, וכן סחר, עסקים, רווחים, מסחר, עבודה, הישגיות, רכושנות ועוד. ובשנה השביעית מתרחש שינוי מוחלט בתפיסה. התורה מכוונת את המשק למעבר ממצב של התנהלות לפי עקרונות הכלכלה למצב של השבתה מוחלטת. מקצועות הכלכלה, וכך גם המשק בכללותו, עוברים טרנספורמציה – ממצב דינמי ושוקק חיים למצב ניטרלי, של עצירה: "ושבתה הארץ שבת לה'".

השמיטה (העזיבה) מונה שלושה ציוויים יסודיים וציווי רביעי נוסף, הנגזר מהם:

א. שמיטת הארץ - השבתת עבודת האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'"; "שנת שבתון יהיה לארץ".
ב. שמיטת היבול - הפקרה של תנובת האילן והשדה. בעל השדה מותיר לכל החפץ לבוא בשדהו וליטול מהפרות ומהיבול: "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור"; "והשביעית תשמטנה ונטשת".
ג. שמיטת כספים - ויתור על חובות הלווה כלפי המלווה: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך".
ד. קדושת הפירות - חל איסור על סחר בפירות שביעית: "תהיה כל תבואתה לאכול" - לאכילה ולא לסחורה ולא להפסד.

מצוות השמיטה נוגעת לתרבות החקלאית הקדומה בארץ ישראל, ומכאן שהבנה אמיתית של מושגיה כרוכה בלימוד מעמיק של המלאכות החקלאיות ושל המונחים השונים הקשורים בעבודת האדמה.

עם המלאכות האסורות המתחייבות מכך נמנים כל העיסוקים הנוגעים להתערבות מלאכותית של האדם בהתפתחותם הטבעית של מבחר גידולי הארץ. מניין המלאכות האסורות הוא 11, כלהלן: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, חפירה, חרישה, סיקול, הברכה, הרכבה, נטיעה, זיבול.

עם האיסורים בשביעית נמנות מלאכות מדאורייתא וכן מלאכות מדרבנן. במלאכות דרבנן הכלל הוא: "לאוקמי אילנא – מותר", שפירושו: מלאכות שנועדו לשמור על הצמח כבר-קיימה על-מנת למנוע מצב שהחקלאי מפסיד, מאביד או ממית – מותרות. בד בבד מתקיים כלל נוסף: "לאברויי אילנא – אסור", כלומר: מלאכות שנועדו להשביח את הצמח – אסורות.

בהלכות שמיטה פרק ד' הלכה ה' כותב הרמב"ם: "כל שתוציא הארץ בשנה השביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח... הכל מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר: 'והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה'. ואפילו שדה שניטייבה (שנחרש ונזרע) בשביעית וצמחה – פרותיה מותרים באכילה".

הנה כי כן, יבול השנה השביעית, בין הנקרא "ספיח", הגדל מאליו, ובין שגדל באיסור – מותר לאכילה, מן התורה.

הרמב"ם ממשיך: "ומדברי סופרים, שהיו כל הספיחין אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע... בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר – ספיחים הם".

חכמים גזרו על הספיחים, וכל שכן על הגידולים שצמחו באיסור, משום עוברי עבירה.

כבר הוזכרה לעיל המצווה לנהוג קדושה בפירות השביעית. הפירות מיועדים לאכילה בלבד ואסור לסחור בהם ולא להפסידם – לגרום לקלקולם. כאמור, חובתו של כל בעל השדה להותירו פתוח, ולאפשר לכל מאן דבעי ליטול מן הפירות. בעל השדה רשאי אף הוא ליטול משדהו, ואולם אך ורק לצורכי משפחתו ולא עוד, כדי שלא ייראה כלוקח על-מנת לסחור. אבל התורה לא הסתפקה בכך. נוסף על הציוויים האלה יש ציווי לבער, לכלות מהבית, בעת מסוימת, את פירות השביעית שנאספו. משבאה לסיומה עונת הגידול של פרי או ירק מסוים, אסור להשאיר מאותו פרי בבית. על בעל השדה לכלות את הפרי ולבערו מרשותו. בלשון הירושלמי: "מן השדה תאכלו", כלומר פירות שנאספו מן השדה. אם כלו הפירות מן השדה, יש לכלותם גם מהבית.

מצווה זו מוסיפה למצוות השמיטה עניין נוסף בעל משמעות: באמצעות מצוות הביעור, גם תוצרת חקלאית שנאספה בהיתר, לפי צורכי הבית, לא תצטבר מאיסוף של היום-יום לכמויות גדולות מדי. האוסף גם לא יתכוון לכך, ביודעו שעליו לבער ולכלות מביתו את הפירות עם תום עונת גידולם.

במסכת מועד קטן מובאת מחלוקת בין רבי (רבי יהודה הנשיא) לבין חכמים בעניין חיוב השמיטה בימינו. רבי סובר שהשמיטה מהתורה מותנית במצוות היובל (אחת לחמישים שנה). היובל נוהג דווקא כשעם ישראל כולו יושב על אדמתו. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – "בזמן שכל יושביה עליה". משגלו שבטי ראובן, גד וחצי מנשה מעבר הירדן המזרחי, בטלו היובלות. לפיכך, גם מצוות השביעית אינה מחויבת מדין תורה, כל זמן שאין עם ישראל כולו יושב על אדמתו.

חכמים חולקים על גישתו של רבי. הם סוברים שאף כיום, למצוות השמיטה התוקף והחלות מדין תורה. יש פוסקים שקבעו הלכה כחכמים, ואולם רוב הפוסקים קיבלו את דעתו של רבי, שמצוות השביעית בימינו היא מדרבנן.

מבחינה מעשית, אין הבדל אם שביעית היא מהתורה או מדרבנן, שהרי התורה ציוותה אותנו: "על פי התורה אשר יורוך (חכמי ישראל) ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה"! אלא שחכמים הקלו בעניינים מסוימים, הואיל והחיוב הוא מדבריהם.

כאן המקום להבהיר בקצרה מושגים נוספים (על פי דברי הרמב"ם בהלכות תרומות).

עם כיבוש הארץ בפעם הראשונה על ידי יהושע, הנקרא גם כיבוש "כיבוש עולי מצרים", נתקדשה הארץ על ידי העולים "קדושה ראשונה".

קדושת הארץ תלויה בנוכחות עם ישראל בארץ ישראל. עם ההגליה הראשונה – גלות בבל, בעקבות עזיבת העם את ארצו (בשנת 586 לפנה"ס), פסקה קדושת הארץ, מאחר שהקדושה הראשונה שנתקדשה – לשעתה נתקדשה ולא לדורות. בו בזמן בטלו מאליהן גם אותן מצוות התלויות בארץ, כלומר המתחייבות ממנה. לאחר שיבת ציון שב עזרא וקידש את הארץ. קדושה זו, שלא כקודמתה, "עומדת לעולם" (במעמד של גדולי העם נחתמה האמנה כלפי מצוות התורה, ובין שלוש המצוות המודגשות, איסור חיתון עם נוכרים ואיסור משא ומתן בשבת, שידי העם נתרפו בהן, מצוינת מצוות השביעית ככזאת שהתקבלה על העם ברצון).

מכאן החיוב לקיים את מצוות התרומה של קדושת ארץ ישראל בימינו, לאחר החורבן. אלא, שלחיוב מדאורייתא יש תנאי נוסף, כמוזכר לעיל, והוא "שכל ישראל ישבו עליה" (ולהבהרה: אלמלא היתה קדוּשה שנייה עומדת לעולם, לא היה חיוב מצוות התרומה אף מדרבנן).

העיקרון בשמיטה דומה לעקרון מכירת החמץ שלפני פסח לגוי, מכירה המוגבלת בזמן, ותוקפה תם עם סיום החג. האיסורים: "לא יראה לך חמץ" ו"לא ימצא", חלים רק על חמץ שנמצא ברשותו של אדם מישראל. משמועברת הבעלות לידי הגוי, הרי אין החמץ של ישראל. גם אדם מישראל השואף להיפטר מדין קדושת בכור בהמה, יכול בהקנאת הבכור או חלק ממנו לגוי להפקיע את קדושתו, וכך הוא נפטר מהחיוב לתיתו לכהן.

העניין תקף גם בעניין מצוות השביעית. למעשה, היתר המכירה פוטר את בעל הקרקע מחובת השמיטה. חשוב להדגיש שלמכירה אין מגמה כלשהי, המכוונת לבטל את קיום המצווה, אלא רק מכורח המציאות. ב"כורח המציאות" הכוונה לתקופות קשות ביישוב הארץ, בדומה למצוקות שעה ולקשיים כלכליים, העלולים להיגרם עקב השבתת האדמה, מניעת העבודה והגבלת התוצרת החקלאית. בהקשר זה יש להזכיר, שההיתר מבוסס על היות שביעית בזמן הזה מדרבנן.

במסכת ברכות מסופר על רב מרי בר רחל, שפטר את עצמו ממצוות קדושת הבכור על ידי מכירה לנוכרי. אף שלא היה שום פסול בעצם המכירה, מתו כל בהמותיו – כעונש, על שום שלא קיים את המצווה.

ספקות לגבי היתר המכירה
בשונה מהסוגיה בדבר מכירת החמץ או מכירת בכור, הרי שלגבי הפקעת השמיטה על ידי מכירת הקרקעות מתעוררות כמה ספקות ושאלות:

1. האיסור של "לא תחנם" (דברים ז', ב') – שחכמים פרשוהו: "לא תיתן להם (לנכרים) חניה בקרקע" (מסכת עבודה זרה, כ', ע"א). הכוונה היא, שעל ידי מכירת קרקעות לגוי מכונן היהודי את אחיזתו של הנוכרי באדמת הארץ.
2. היה ונמכרה הקרקע למרות האיסור (אם חל), האם יש תוקף למכירה למרות האיסור?
3. המכירה כמפקיעת קדושת הארץ – אף אם נניח שמותר למכור לגוי מארץ ישראל ומאדמת ישראל במקרים מסוימים, האם במכירה זו לגוי מופקעת קדושת הארץ, או שגם כשהיא בבעלותו חייבת היא בקדושת שביעית?
4. מכירת קרקעות ללא רישום בטאבו – האם יש ערך למכירת קרקע מדינה במשרדי הרבנות ללא רישום פורמלי בטאבו?

יישובי הספקות

מצוות השמיטה נוגעות ברובן המכריע לעובד החקלאי. משמעות השביעית לכלל הציבור באה לידי ביטוי כשהיבול מגיע לשווקים. על כל אדם שיש לו קשרים כלכליים כלשהם, בשנת השמיטה, במשא ומתן עם אדם אחר, חלה הוראת שמיטת הכספים.

בספר דברים ט"ו, א'-י"א נאמר: "וזה דבר השמיטה שמוט, כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'. הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלי יעל לאמור, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

התורה מבטלת את חבי החובות מחובתם. כלומר שההלוואות נשמטות. עני שלווה כספים לפני השנה השביעית פטור מלהשיבם למלווה. התורה מכוונת בכך ליצירת מרקם חברתי רגיש וסולידרי התומך בשכבות החלשות ובנזקקים. התורה מורה מפורשות לעשירים שלא להקשיח את לבם ושלא להימנע מלהלוות כספים לעניים בסמוך לשנת השמיטה, רק משום חששם שלא יקבלו את ההחזר.

הרמב"ם מונה שלוש מצוות עיקריות בשמיטת הכספים:

1. שמיטת כל ההלוואות.
2. איסור תביעת ההלוואות.
3. איסור להימנע מלהלוות קודם לשמיטה.

במהלך השנים נמנעו הלווים מלהלוות כספים לנצרכים, שמא יישמטו החובות, למרות אזהרות התורה. מצב עגום זה הביא את הלל לתקן את הפרוזבול. המלווה מוסר לבית הדין רשות לגבות את חובותיו, היות שהשמיטה אינה שומטת את חובות בית הדין.

במשנה, במסכת שביעית, פרק י' משנה ג', נכתב: "פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה, הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל פרוזבול".

יש מבחר נימוקים למצוות השמיטה, ובהם נימוקים סוציאליים, אגרונומיים, אמונתיים. נזכיר כמה מהם:

המקרא מבאר את מגמתה של המצווה בספר שמות כ"ג י"א: "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". ובספר ויקרא כ"ה ו' נאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

כמה מן מהטעמים מתייחסים להקבלה המתבקשת שבין "שבת בראשית" ל"שבת הארץ".

אשר ל"שבת בראשית", היום השביעי בשבוע, נאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה..." (עשרת הדיברות, פרשת יתרו, שמות י"ט ט'-י', פרשת ואתחנן, דברים ה', י"ג-י"ד),
ו
ב"שבת הארץ": "שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור..." (ויקרא כ"ה).

לעניין זה כמה הוראות:

• ההקבלה בין שבת בראשית לשבת הארץ מכוונת לשביתה מהעיסוק בזמני, בחולף ובשרירותי המאפיינים עולם חומרני המתקיים מעבודה פיזית ומיגיעת כפיים. זאת כדי ליצור באופן יזום עצירה בתוך הזמן, למנוחה שמועלים בה על סדר היום עניינים רוחניים וערכיים בלבד.
• שביתת האדם והשבתת עבודתו, הן ביום השבת והן בשנת השמיטה, מכוננת תודעה קיומית אותנטית של אמונה, שכן היהודי נכון לפרוש מעיסוקים תלויי זמן ומקום המצמיתים אותו לגלגל החיים השגרתי והמשעבד, ומעמיד את עצמו בפני בורא עולם קונה שמים וארץ. האדם מודה ומעיד שלה' הארץ ומלואה, וכי כל קיומו נתון לחסות ההשגחה, בבחינת: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך".
• הממד הסוציאלי מתייחס אל הסולידריות ואל יחס ההדדיות של בעל השדה כלפי העני, ובה בעת שהעני חש ביטחון, מעורבות ואכפתיות מצדה של הקהילה שבתוכה הוא חי, בדומה ליחס שזוכים לו בשבת גם העובד, הגר והבהמה. אחד מטעמי המצווה לפי דברי הרמב"ם: "לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם" (מורה נבוכים, פל"ט בשלישי).

לסיום, יפה להביא מדבריו המרשימים של הראי"ה קוק זצ"ל, שנתן בהם ביטוי לדיכוטומיה הברורה שיצר בין הרצון המלא לקיים את כל מצוות ה' ובהן את מצוות השביעית, ובין התובנה הריאלית המבינה את מצוקת השעה והנותנת לה מענה:

"השי"ת, היודע כל תעלומות, רק הוא יודע את לבבי המר על גורל מצוות השביעית, אשר בכל לבבי ונפשי, ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק להחזיר עטרה ליושנה." (איגרות הראי"ה, א', רמ"ה).

"רוחנו בקרבנו ישתוחח על שפלות קרן ישראל, ועל המצב המדולדל והמדוכא של עם ה' המתיישבים על אדמת הקודש, עד שהם מוכרחים להשתמש מפני הדחק בהיתר הפקעת המצווה הקדושה והחביבה הזאת של שבת הארץ." (משפט כהן, עמ' קכ"ו).

ואולי יש בכך משהו מהיופי ומהפרדוקסליות שבבחירת החיים בארץ ישראל המודרנית, לאור התורה ובהשראתה