דף שיח: בין מסורת לחידוש

*תוכני הפעילות מיועדים לצורכי הדרכה והוראה בלבד, ואין לעשות בהם כל שימוש אחר מעבר לשימוש זה

בוקר טוב! הציגו את עצמכם ותארו מסורת משפחתית שלכם.

כעת נקרא יחד מכתב שכתב דוד אומנסקי מקיבוץ גניגר לביאליק ב-1930:

מכתב זה מבטא תהייה ומבוכה של הדור אשר השליך מאחורי גוו את דפוסי החגים הדתיים-מסורתיים, חש בריקנות ומבקש מהמשורר הלאומי לסייע לו לצקת למען הדורות הבאים דפוסי חג חליפיים.

 

מכתב מדוד אומנסקי לביאליק

"...הרי ברי לך (ברור לך) שבמורְדֵנו נגד הדתיוּת בחו"ל השלכנו מאחורינו את הלבוש, הצורה החיצונית של החגים, לא הרגשנו שיחד עם זאת ניטלה השכינה מעל החג. בוטלה החגיגיות ונשארה ריקנות.
בחו"ל, במלחמתנו עם הסביבה הדתית הרודפת אותנו, לא הרגשנו בכך, אולם פה בבואנו ליצור חיים חדשים על בסיס חדש עלינו ליצור גם חגים חדשים.
חגים שיהיו בעלי תוכן עשיר וערך קיים לפחות לזמן חיותנו. הָשְארַתְ הרוח, התרוממות הנפש נחוצה גם לנו ואין דרך אחרת מאשר החייאת החגים. וזה ישמש יסוד ובסיס גם לדור הבא אחרינו ואשר ילמד מאתנו".
(ד' אדר תר"ץ)

 

ולהלן תשובתו של ביאליק לדוד אומנסקי

"את החגים אין בודים מן הלב [...] אפשר ל"נסח" ול"סגנן" קצת את החגים, אבל לא לברוא יש מאין. החג הוא ענין של יצירה קיבוצית, שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האומנות, הטבע וכו' וכו', וכשם שאין כותבים שירים טובים על פי הזמנה והדרכה או על ידי שליח, כך אי אפשר להזמין חג או טכס של חג. החגיגיות הנאמנה יוצאת מן הלב ובאה לעולם ברוח הקודש [...] עצתי האחת היא:
"חוגו את חגי אבותכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש ואִתְערוּתא [=התעוררות] חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה".
בכבוד רב ובברכת החג הקרוב,
ביאליק

מיום העצמאות לחג העצמאות / יוסף קלוזנר

"... יום-העצמאות צריך להיפך לחג-העצמאות.
"יום אחד בשנה צריך שיהיה לאומה במדינתה יום של חג באמת. בו, ביום אחד ויחיד זה, הקיטרוג צריך להשתתק, והביקורת החריפה צריכה לפסוק. ודאי, גם יום זה צריך להיות יום של חשבון הנפש, אבל צריך החשבון להיות אחר: הוא צריך להיות חשבונו של מה שהושג, של מה שנשתנה לטוב בכלל ושל מה שניתקן ונשתכלל בשנה האחרונה בפרט. יום אחד בשנה זו, יומו של חג-העצמאות, צריך להביא בפני העם את החשבון של הפסיעות הגדולות והקטנות שפסעה המדינה לקראת אותן המטרות של התרחבות, התקדמות והתעלות, שהציג החזון הלאומי לעצמו בשאר שלוש מאות שישים וארבע ימות השנה.

"... לא הכל ירוד ומנוון. יש גם הרבה שתילים רכים, שיכולים לגדול ולהיות לגפנים אדירות.

"ומכאן התביעה שיום-העצמאות ייהפך לחג-העצמאות. חג שבו נביא חשבון לא רק למה שאנחנו חסרים אלא גם למה שהשגנו.

"... צריך יום-העצמאות להיפך ליום הנחמה ועליית הנשמה – לחג-העצמאות. ואז יידע ישראל להעריך את המאורע של התקומה המדינית והרוחנית בכל גדלותו ותפארתו. אז תשוב השמחה למעונותנו והגוי כולו ירגיש בכל נימי-נפשו את דברי הכתוב הנהדר שבאחד ממזמורי ההלל:
'זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו'".