גן העדן שבעמק – כך שוקם אגמון החולה

הפיכת ביצת החולה ממטרד למשאב – זו הייתה המחשבה שהניעה את קק"ל בשנת 1951 לייבש את הביצה. בקק"ל ניגשו למלאכה במטרה ליצור קרקעות טובות לעיבוד ולגידול חקלאי, ומתוך חשיבה (כן, כן, כבר אז) על חיסכון עתידי במים.

עם תום ייבוש ביצת החולה נוספו כ-60,000 דונם קרקע ליישובי הסביבה, שניצלו אותם לעיבוד חקלאי, בעיקר גידולי שדה, מטעים ובריכות דגים. העמק הפך מאזור מוכה קדחת למקום יישוב פורח ולמוקד משיכה למטיילים.

אבל לקרקע הביצות לשעבר היו מספר חסרונות משמעותיים – אדמת הכבול, העשירה בחומר אורגני, ברגע שנחשפה לאטמוספרה בעקבות הייבוש, התחמצנה בקצב מזורז והתרכובות האורגניות שבה התפרקו.

הקרקע היבשה איבדה את חוזקה המכני והתפוררה. כשהיו משבי רוח עזים, בעיקר בתנאי שרב, התרומם אבק רב לאוויר ונישא ברוח והקרקע נסחפה. אדמת הכבול איבדה את נפחה והצטמקה, הן ישירות מהייבוש ומירידת תכולת המים והן בעקיפין בשל סחיפת הרוח, ופני השטח שקעו בהדרגה.

תהליך החמצון שעבר על הקרקע, שהוא תהליך פולט חום, גרם לפעמים להתלקחות ספונטנית תת-קרקעית, שלעתים נמשכה כמה חודשים, ומעת לעת גם לשריפות על פני הקרקע. כדי למנוע את הבעיה היו חקלאי העמק מקפידים להשקות את הקרקעות לא רק כאשר גידלו עליהן אלא גם לאורך כל השנה.

בסוף שנות השמונים, עם פריצתו של המשבר הכלכלי ודעיכת החקלאות באזור בשל חוסר רווחיותה, הופקרו הקרקעות וממילא נפסקה השקייתן גם כשלא היו גידולים (בגלל מחירי המים היקרים), והן עמדו ללא שימוש. הטבע אז עשה את שלו וסופות החול והשריפות התחדשו במלוא עוזן.

את שנות התשעים קיבל אגם החולה של פעם כאזור מוכה שריפות. בעיה נוספת שנוצרה באותה עת היא התפרקות החומר האורגני בעונות היבשות שהעשירה את הקרקע בתרכובות חנקן (אמוניום וחנקה). בחורף, בזמן הרטבת הקרקע, נשטפו תרכובות החנקן לתעלות הניקוז וזרמו לכנרת בזמן השיטפונות. אדמת הביצה היבשה הפכה מקור הייצור העיקרי של חומרי זיהום שהגיעו לכנרת – פגיעה קשה ואנושה במים שאנו שותים. בעצם אגם החולה הקדום שימש כפילטר של המים המוזרמים לכנרת ואנו פגענו בו.

חזרנו אחורה, ועתה מה שהיה אמור להיות משאב הפך ל...ניחשתם נכון – מטרד.

כאן נכנסה קק"ל לפעולה, ובשנת 1993 הוחלט לחדש את אגם החולה בחלק מהשטחים ההיסטוריים שלו. אנשי קק"ל החלו את פרויקט שיקום החולה, שהיום ידוע בשם "אגמון החולה קק"ל". הרעיון מאחורי הפרויקט היה לשקם את הקרקעות הנותרות באמצעות שליטה על מפלס מי התהום באופן שהשטח ינוקז בחורף וימנע התייבשות בקיץ. המטרה השנייה הייתה למנוע ניקוז מים עתירי חנקן לכנרת. המטרה השלישית הייתה פיתוח תיירות בהכשרת 5,000 דונם פארק (בשטח שננטש) ובתוכו 1,100 דונם אגם מחודש (שחם, 1994).

למען הפרויקט שוקם אפיקו המקורי של הירדן, נחפרו מחדש תעלות ניקוז ונבנו בהן סכרים רבים כדי שאפשר יהיה להכניס ולהוציא מים כנדרש ולשמור על מפלס מים אופטימלי. המים עתירי החנקות המנוקזים מהעמק נאספים למאגר עינן ומטופלים (עם מי הביוב של קריית שמונה) עבור השקיה בגליל העליון המזרחי. כך מוקטן משמעותית הזיהום המוזרם לכנרת ואנו מגנים על איכות מי השתייה שלנו. האגם הקטן במרכז נקרא "אגמון" משתי סיבות: האחת מכיוון שהוא אגם קטן, והשנייה על שם אחד ממיני הצמחים הטיפוסיים. ואז... הגיעה ההפתעה הגדולה.

מסתבר שיש עוד כמה חברים שלהם אגם החולה היה מאוד מאוד חשוב, ובתהליכי הקדמה המופלאים לא שאלו את דעתם ולא התחשבו בהם. ישראל נמצאת במרכזו של ציר הנדידה המרכזי והחשוב ביותר בין אירופה ואסיה לאפריקה. פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב, חולפות בשמי ישראל למעלה מחצי מיליארד ציפורים (כן כן, למעלה מ-500 מיליון...) חלק גדול מהן מבצע חניית ביניים במקומות שונים בישראל – מהחולה בצפון ועד אילת בדרום. אגמון החולה הוא התחנה החשובה והמרכזית לציפורים בא"י – תחנה למנוחה, מים ומזון.

היום פארק אגמון החולה קק"ל הוא אתר תיירות אקולוגי ייחודי בעולם שמציע למבקריו חוויית טבע נדירה המשולבת בסיפורי היסטוריה וחלוציות. קק"ל הקימה "פארק צפרות" באגמון. פעמיים בשנה חולפים בו, כאמור, למעלה מ-500 מיליון עופות מים, עופות דורסים וציפורי שיר.

המקום הפך לאתר עלייה לרגל של צפרים מישראל ומכל רחבי העולם, למקום המאפשר צפייה ומעקב אחר סוגים רבים מאוד של ציפורים בבית גידולם הטבעי.

החזרתו של האגמון והפיכתו לתחנת מנוחה, אכילה ושתייה לציפורים יצרה בעיה לחקלאי העמק. להקות של ציפורים, בעיקר עגורים, היו פושטות על שדות העמק ומחסלות את היבולים. לכן נולד פרויקט "האכלת העגורים". מטרות פרויקט הן מניעת נזקים בשטחי החקלאות וצמצום כמות האוכלוסייה החורפת בארץ. פרויקט העגורים מעונין לשמור על איזון – על מנת שהעגורים ימשיכו בנדידה לאפריקה, יש לאפשר להם לנוח ולמלא את עתודות האנרגיה הדרושות להמשך המסע. יחד עם זאת, יש למנוע שהייה ארוכת טווח על ידי מניעת מקורות מזון.

גידול בוטנים על שטחים נרחבים, ופחת הבוטנים שנשאר בשדות מספק לעגורים מזון זמין ועשיר לאורך כל חודשי הסתיו. לכן הוגדרו 3 שלבי ביצוע. השלב הראשון מתבצע במחצית הראשונה של עונת הסתיו (סוף ספטמבר-אמצע נובמבר), אז מאפשרים לעגורים שהייה מוגבלת בשדות שסיימו את גידולי הקיץ. בשלב השני, המתבצע במחצית השנייה של הסתיו (אמצע נובמבר-דצמבר), יימנע מהעגורים חיפוש מזון בכל שטחי העמק, ובשלב השלישי, המתבצע בחודשי החורף – תיפתח תחנת האכלה ויפוזר בה מזון לפי הצורך, במקביל לשמירה על השדות הזרועים.