"כך עברו עלינו שבועיים", מספרת בלה. "כשהגענו לחופי הארץ, התחילו דאגות אחרות. איך נצליח להתחמק מהבריטים? זמזום של מטוס שחג מעלינו החריד אותנו. הבריטים גילו אותנו. 'הכול אבוד!' נשמעו קריאות ייאוש בספינה. הסתערנו על הדרגשים ושברנו אותם לקרשים כדי להילחם בעזרתם באנגלים.
"לפתע הגיחו לעברנו אוניות ענקיות. ברמקול קראו לנו להיכנע. ענינו להם ברמקול שלא ניכנע. סילוני מים כבדים שניתכו עלינו הפסיקו את מלחמת הרמקולים. רטובים לגמרי עמדנו על הסיפון ושרנו את 'התקווה' ושירי ארץ ישראל שלמדנו בדרכים. מדי פעם בפעם התחדשה מלחמת הרמקולים עד שהמשחק נמאס על הבריטים והם החלו להשליך עלינו פצצות גז מדמיע.
"הרגשתי כאילו הפנים שלי נשרפות. לא הצלחתי לראות דבר וחשבתי שהתעוורתי. הם השליכו עלינו פצצות גז מדמיע ואנו עליהם מכל הבא ליד: בקבוקים, קופסאות שימורים ושברי קרשים. היו מעפילים שקפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף הרחוק. מהאוניות הבריטיות הורדו מיד סירות כדי לצוד את השוחים. אחרי קרב של שעה וחצי חיילים בריטים עלו לאוניה שלנו. הצלחנו להשליך כמה מהם הימה, אך הם היו רבים והשתלטו על ספינתנו.
"הבריטים גררו את ספינתנו לנמל חיפה ולפנות ערב העבירו אותנו לאוניה שהובילה אותנו לקפריסין. תשושים ומובסים ראינו את האורות של חיפה מתרחקים מאיתנו. ישבנו ובכינו. כשהגענו לקפריסין חשכו עינינו. שוב ראינו גדרות תיל ומגדלי שמירה מסביב וזיכרונות מן השואה צפו ועלו.
"עד מהרה התאוששנו והתחלנו לארגן את החיים שלנו במחנה בקפריסין כהכשרה לחיים בארץ ישראל. שליחים מחופשים למעפילים עלו יחד איתנו לספינות הגירוש ובקפריסין לימדו אותנו עברית ושירים עבריים, ועזרו לנו לעבור את התקופה הקשה. כשמונה חודשים הייתי כלואה במחנה המעצר בקפריסין עד שהבריטים עזבו את הארץ וסוף סוף יכולתי להגיע לארץ ישראל".